בלוג

כאן הכל התחיל | נעם ארנון

היסודות, השורשים והזהות היהודית: הכל מתחיל בחברון

24.7.19, 13:33 | נעם ארנון | 428 צפיות
הסיסמה "כאן הכל התחיל" נפוצה ומוכרת. והשאלה אותה ננסה לבחון היא –איפה התחילו הדברים החשובים ביותר – היסודות והשורשים של עם ישראל:  היכן נמצאים מייסדי הזהות, המהות והאמונה הישראלית, איפה התחילה ארץ ישראל - מההבטחה על הארץ, הקשר עם הארץ ותחילת הבעלות על הארץ, איפה נמצא "ישראל" הראשון בעולם שהעניק את שמו לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, איפה ראשיתו של שבט יהודה שהעניק את שמו לעם היהודי לפני אלפי שנים, איפה התחילה מלכות דוד על שבט יהודה ובהמשך על כל שבטי ישראל, והיכן נטועים עד היום השורשים הראשוניים והיסודיים ביותר של עם ישראל. התשובה לכל השאלות האלו היא – חברון.
מעבר לכך, על פי האגדה והקבלה, לא רק עם ישראל התחיל בחברון אלא יסודותיה של האנושות כולה – אדם וחוה. אבות האנושות נמצאים לפי המסורת והקבלה במערת המכפלה בחברון.
כעת הבה נבחן את הדברים כסדר.
מסעו של אברהם בארץ ישראל התחיל לפני 3800 שנה בצפון – באלון מורה. משם המשיך אברהם דרומה "הלוך ונסוע הנגבה" (ברא' יב ט). לאחר הרעב שהביא אותו למצרים, אברהם חזר לארץ לאזור בית אל;  שם נאמר לו הציווי "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (ברא יג יז). וכעת , במקום ללכת בארץ לארכה ולרחבה, אברהם הולך למקום אחד – לחברון, ובה התיישב. כך הוא מממש את הציווי. אם נבחן את תולדות אברהם בספר בראשית נמצא כי המקום הראשון בו מוזכר המונח "וישב" ביחס לאברהם היא חברון: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ ל ה' (ברא' יג יח). אם כן - חברון היא מקום ההתיישבות הראשון של אברהם בארץ ישראל, ובה יסד את בסיס פעילותו והפצת הערכים, החסד והאמונה.
בנוסף לכך, יסד אברהם בחברון את הצבא העברי הראשון, כאשר נאלץ לצאת למרדף נגד המלכים ולשחרר את לוט בן אחיו. (בראשית יד יד). גדוד הסיור והפשיטה של אברהם מנה 318 לוחמים, הם ניהלו מרדף לאורך מאות ק"מ עד מצפון לדמשק, וזכו בניצחון מזהיר במרדף לילי ובמכת פתע.
בשוב אברהם מהמלחמה, נכרתה ברית בין הבתרים. התורה אינה מציינת במפורש את מקומה של כריתת הברית, אך כן מציינת שהיא נערכה לאחר פגישתו עם "מלכיצדק מלך שלם" (בראשית יד יח). ומלך סדום; דהיינו, לאחר שחזר מהצפון, נפגש עם מלך שלם (ירושלים) וסדום (בראשית יד כא) הדרומיים,  ולאחר מכן נערכה הברית. לכן הסבירות הגבוהה ביותר היא שברית בין הבתרים הסתיימה לאחר שובו של אברהם חזרה לבסיסו בחברון. רמזים נוספים לכך היא העובדה שאברהם אמר למלך סדום – לא אקח מידך מאומה אלא את אשר מגיע לנערים ענר אשכול וממרא (יד כד), שהם כידוע היו תושבי חברון, וכן המילים "ויוצא אותו החוצה" -  מהבית או האוהל בו היה. בסיכום הברית נאמר "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת." (טו יח). זו ההבטחה הגדולה על ארץ ישראל שהיא ראשית האחיזה בארץ ישראל ומאז ולתמיד.
הברית הבאה שהתקיימה בחברון היא ברית המילה (פרק יז), ולאחריה ברית הזרע – ההבטחה על המשכיות עם ישראל (פרק יח) . ברית זו התקיימה בחברון כפי שהתורה כותבת במפורש "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (ברא' יח א).
לאחר כל הבריתות האלו אברהם ירד דרומה לבאר שבע, אך חזר אליה שוב כדי להניח את היסוד הנצחי לקניין הארץ – קניין מערת המכפלה (בראשית כג). כפי שנראה מתהליך הקניין, מערת המכפלה לא נבחרה במקרה ולא ברגע האחרון; כאשר אברהם מגיע למעמד הפגישה עם אנשי חת בשער העיר הוא כבר ידע איזה מקום הוא רצה, ופנה לעפרון בידיעה ברורה על המערה ומקומה ואותה הוא ביקש לקנות. מהלך הפרק מראה כי אברהם חתר כל הזמן לקנות את המערה, ולא הסכים לשום פתרון אחר – לא מקום אחר ולא נכונות לקבלה בחינם. בסופו של דבר אברהם הצליח והגשים את חפצו לקנות את מערת המכפלה בכסף מלא. בכך הניח אברהם בסיס קבוע בארץ ישראל ולדורות אחריו. אברהם ידע כי בניו יצאו לגלות, כמו שנאמר לו מראש, והכין להם מקום – אחוזת אבות ואמהות -  לחזור אליו. הוא ידע שבמערה יקברו האבות והאימהות, ולמקום זה יחזרו הבנים. נכדו של אברהם, יעקב, בצוואתו האחרונה, מספר לבניו – שבטי ישראל - על המערה ומצווה אותם לקחת אותו אליהם: (בראשית מט)
כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם,אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי,קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי:  אֶל-הַמְּעָרָה,אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא,בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי,לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה. מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. 
כך הפכה חברון לעיר הבסיס והראשית של עם ישראל לנצח. כאן האבות והאימהות, הבריתות וההבטחות, השורשים והיסודות. בחברון נטמן יעקב  - הוא ישראל, ישראל הראשון בעולם. מאז ועד היום השם הזה הוא שם הבשורה והנצח, ובו נקראו עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, ובימינו – מדינת ישראל. מאז ועד היום, כל אילן יוחסין, כל "עץ שרשים" של כל יהודי מכל עדה ומכל מקום בעולם, יגיע בסופו של דבר אל הראשית, ההתחלה של הכל – האבות והאמהות במערת המכפלה בחברון. הם מקור הזהות והמהות, הערכים והשליחויות, הרוח והאמונה של כל יהודי בעולם. 
(באופן מעורר ענין מיוחד יש לציין כי המקור היחיד בו מופיע השם "ישראל" כשם פרטי בעת העתיקה הוא ממצא ארכיאולוגי שהתגלה  סמוך לחברון, באתר בית ענון: זהו שבר של גלוסקמה מהמאה ה- 2 לסה"נ, המוצג ב"מוזיאון עתיקות ארץ יהודה" בקרית ארבע.)
 
לאחר חזרת שבטי ישראל  ממצרים לארץ נכבשה חברון ע"י כלב בן יפונה נשיא שבט יהודה והפכה לבירת יהודה (יהושע יד). כלב זכה בה בזכות "הרוח האחרת" ועמידתו האמיצה מול המרגלים (יחד עם יהושע). (במדבר יד). בזכות מעמדה של חברון כעיר מרכזית וכבירה אזורית היא היתה גם עיר כהנים ועיר מקלט (יהושע כ – כ"א).
לאחר מכן זכתה חברון למעמד מיוחד: היא הפכה חברון מעיר האבות והאימהות - גם לעיר המלכות. כאשר דוד יסד את מלכותו – נבחרה שוב חברון: וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בה'  לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה ? וַיֹּאמֶר  ה' אֵלָיו עֲלֵה! וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה ? וַיֹּאמֶר: חֶבְרֹנָה. (שמב ב א)
בחברון הניח דוד את היסוד למלכותו – מלכות הנצח. מדוע נבחרה חברון למטרה זו? מדוע לא עלה דוד מיד למלוך בירושלים? חז"ל עונים על כך באופן ברור:  (זהר א ע"ט):
וכי כיון דמית שאול ומלכותא אתחזי לדוד, אמאי לא קביל מלכותא מיד על כל ישראל, אלא כלא רזא דחכמתא איהו, בגין דדוד לית ליה לקבלא מלכותא אלא עד דיתחבר באבהן דאינון בחברון, וכדין בהו יקבל מלכותא, ועל דא אתעכב תמן שבע שנין בגין דיקבל מלכותא כדקא יאות, וכלא ברזא דחכמתא, ובגין דיתקן מלכותיה.
תרגום: וכי כיוון שמת שאול והמלכות ראויה לדוד, מדוע לא קיבל המלכות מיד על כל ישראל? אלא הכל בסוד החכמה, כיון שדוד אין לו לקבל המלכות אלא עד שיחבר באבות שהם בחברון, ובהם יקבל המלכות, ולכן הצער\עכב שם שבע שנים כדי שיקבל המלכות כראוי, והכל בסוד החכמה, וכדי שתתוקן מלכותו.
מלכות דוד התייסדה על אדני האבות והאמהות בחברון. כך העמיקה שרשים ויכולה לעמוד לדורות, עד ביאת גולל צדק בן דוד. 
ראשית מלכות דוד הייתה על שבט יהודה, השבט המרכזי, המוביל והמנהיג. שבט זה העניק את שמו לכל העם היהודי, הנקרא בשמו עד ימינו.
בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בשנים האחרונות בשפלת יהודה התגלו ממצאים רבי חשיבות המעידים על קיומה ופעילותה של מלכות דוד בחברון. הממלכה התבססה בגבולות שבט יהודה וביצרה את גבולה המערבי ע"י יישובים מבוצרים, כמו זה שהתגלה בחורבת קייפא ליד בית שמש (המזוהה עם "שעריים" שנזכרת בסיפורי דוד (שמאול א' יז נב).
לאחר ביסוס מלכות יהודה התייסדה בחברון  גם מלכות ישראל. לאחר שבע שנים באו לחברון נציגי כל השבטים, ובקישו להמליך את דוד על כלל ישראל. מעמד ההמלכה היה מעמד רב רושם; השתתפו בו מאות אלפים (340,800)  והוא מוגדר בתנ"ך במילים "כי שמחה בישראל". היתה זו שמחה של אחדות ומנהיגות מחברת: 
(שמואל ב' ה')
א וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-דָּוִד, חֶבְרוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ.  ב גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה מוציא (הַמּוֹצִיא) וְהַמֵּבִיא, אֶת-יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר ה' לְךָ, אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל.  ג וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ, חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן, לִפְנֵי ה'; וַיִּמְשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל.
 (דה"א יא) 
ְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ, לַצָּבָא, בָּאוּ עַל-דָּוִיד, חֶבְרוֹנָה:  לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל, אֵלָיו,כְּפִי ה'.  בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, חֲלוּצֵי צָבָא.  מִן-בְּנֵי שִׁמְעוֹן, גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא, שִׁבְעַת אֲלָפִים, וּמֵאָה.  מִן-בְּנֵי, הַלֵּוִי, אַרְבַּעַת אֲלָפִים, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.  וִיהוֹיָדָע, הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן; וְעִמּוֹ, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת.  וְצָדוֹק נַעַר, גִּבּוֹר חָיִל; וּבֵית-אָבִיו שָׂרִים, עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם.  וּמִן-בְּנֵי בִנְיָמִן אֲחֵי שָׁאוּל, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וְעַד-הֵנָּה, מַרְבִּיתָם, שֹׁמְרִים, מִשְׁמֶרֶת בֵּית שָׁאוּל.  וּמִן-בְּנֵי אֶפְרַיִם, עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, גִּבּוֹרֵי חַיִל, אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם.  וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף, אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת, לָבוֹא לְהַמְלִיךְ אֶת-דָּוִיד.  וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל-אֲחֵיהֶם עַל-פִּיהֶם.  מִזְּבֻלוּן יוֹצְאֵי צָבָא, עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל-כְּלֵי מִלְחָמָה, חֲמִשִּׁים אָלֶף:  וְלַעֲדֹר, בְּלֹא-לֵב וָלֵב.  וּמִנַּפְתָּלִי, שָׂרִים אָלֶף; וְעִמָּהֶם בְּצִנָּה וַחֲנִית, שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה אָלֶף. וּמִן-הַדָּנִי עֹרְכֵי מִלְחָמָה, עֶשְׂרִים-וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.  וּמֵאָשֵׁר, יוֹצְאֵי צָבָא לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, אַרְבָּעִים אָלֶף.  וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן-הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה, מֵאָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.  כָּל-אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה, עֹדְרֵי מַעֲרָכָה, בְּלֵבָב שָׁלֵם בָּאוּ חֶבְרוֹנָה, לְהַמְלִיךְ אֶת-דָּוִיד עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל; וְגַם כָּל-שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל, לֵב אֶחָד, לְהַמְלִיךְ אֶת-דָּוִיד. וַיִּהְיוּ-שָׁם עִם-דָּוִיד יָמִים שְׁלוֹשָׁה, אֹכְלִים וְשׁוֹתִים:  כִּי-הֵכִינוּ לָהֶם, אֲחֵיהֶם. וְגַם הַקְּרוֹבִים-אֲלֵיהֶם עַד-יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן וְנַפְתָּלִי, מְבִיאִים לֶחֶם בַּחֲמוֹרִים וּבַגְּמַלִּים וּבַפְּרָדִים וּבַבָּקָר מַאֲכָל קֶמַח דְּבֵלִים וְצִמּוּקִים וְיַיִן-וְשֶׁמֶן וּבָקָר וְצֹאן, לָרֹב:  כִּי שִׂמְחָה בְּיִשְׂרָאֵל.  
כך  הפך דוד בחברון ממלך יהודה למלך ישראל. עם ישראל התחבר והתאחד יחד כדי להמליך את דוד. מעמד כזה יכול היה להתקיים רק בחברון, עיר ההתחברות והאחדות. יש להניח כי בחברון  שרו בפעם הראשונה את השיר הידוע "דוד מלך ישראל חי וקים". 
בעקבות מעמד זה, לפני כ- 3000 שנה,  עלה דוד מחברון לירושלים, כדי להמשיך את המלכות בירושלים, העיר שלא יושבה ע"י שבטי ישראל ולא זוהתה עם אחד השבטים. מכאן עובר המשך הפעילות ההיסטורית לירושלים, אך היסודות והשורשים נשארו בחברון. 
מקומה של חברון נשמר גם בעבודת בית המקדש, כאשר הוזכרה חברון כל בוקר לפני תחילת עבודת המקדש (משנה יומא ג' א'): 
אמר להם הממנה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר, ברקאי. מתתיא  בן שמואל אומר, האיר פני כל המזרח עד שבחברון? והוא אומר "הן".
עיקרון זה נשמר גם בתפילת העמידה. הברכה הראשונה היא ברכת "אבות". זו הברכה המהווה נקודת פתיחה לתפילה, ובה החיבור לה' "א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב". בהמשך לקראת סוף התפילה מגיעים לירושלים "בונה ירושלים" לבנין המקדש ולהשבת העבודה למקדש.
במערכת ההיסטורית והמשמעותית של חברון וירושלים, קיבלה חברון את מקום היסוד והבסיס, וירושלים את מקום השיא והיעד. שני התפקידים האלו משלימים זה את זה. אין קיום לאחד ללא השני. אך על עובדה אחד אין עוררין: ההגדרה "המקום בו הכל התחיל" שמור לחברון. 

 
אין תגובות