בלוג

מאדום ליהודה: המפעל החשמונאי בהר-חברון

29.12.10, 19:24 | נועם ארנון | 19 צפיות
 
נעם ארנון - פורסם במוסף שבת של מקור ראשון
29 בדצמבר 2010 

 
הקרב המכריע של החשמונאים לדורות היה דווקא זה שנוהל על ידי יוחנן הורקנוס, כאשר הוביל את האדומים יושבי הר חברון לגיור המוני. צאצאי המתייהדים ההם נלחמו במסירות ברומאים

סיפורי החשמונאים, כמו גם רוב הטיולים "בעקבות החשמונאים" – אינם מתרכזים באזור הר חברון וארץ יהודה. רובם מתרכזים באיזורי בנימין ושומרון, מודיעין ובית חורון, מעלה לבונה והרי גופנה. ואכן, שם התרחשו רוב קרבות החשמונאים ועלילותיהם. אולם אין בכך כדי להמעיט בחשיבות פעילות החשמונאים בהר חברון, אשר הפך בימיהם ובזכותם מארץ אויב לאזור שהוא לב לִבה של המולדת היהודית בתקופת הבית השני – ארץ יהודה, הארץ שהעניקה את שמה לארץ ישראל כולה ולעם היהודי מאז ולדורות.
מרד החשמונאים פרץ במודיעין בשנת 167 לפסה"נ. אחרי הכרזת המרד עלו מתתיהו, חמשת בניו ותומכיהם להרי גופנה (אזור רמאללה של היום) ומשם המשיכו במרד: הם ליכדו סביבם אנשים, התאמנו, וחסמו את הגישה לירושלים מצפון. היוונים (ליתר דיוק היו אלו השלטונות הסלווקיים, שמרכזם היה בסוריה, אך נכנה אותם בכינוי המקובל – יוונים) ניסו לעלות לאזור ההררי הקשה הזה בשלושה ראשים ומשלושה כיוונים.
הראשון היה מפקד אזור שומרון, אפולוניוס. הוא הגיע מצפון והובס על ידי יהודה המכבי ואנשיו במעלה לבונה, או ב"ואדי חרמיה" של היום, מצפון לעפרה. אחריו הגיע סירון שר צבא סוריה. הוא עלה מכיוון מערב, דרך מעלה בית חורון. גם כאן, למרות עדיפות היוונים במספר ובנשק, ניצח יהודה ניצחון מוחץ והביס את הצבא הפולש. המלך היווני אנטיוכוס זעם על המפלות ושלח צבא גדול בפיקודם של שלשה מצביאים – תלמי, ניקנור וגורגיאס. הם התרכזו באמאוס (אזור לטרון של היום) ומשם התכוונו להעפיל אל ההר ולמגר את המרד. יהודה איגף אותם בלילה, תקף את המחנה והשמיד אותו, ולאחר מכן הביס את הצבא היווני ההמום. היה זה הניצחון השלישי.
מדרום תיפתח הרעה
בעקבות המפלה שינו היוונים גישה וכיוון: את חיל המשלוח הבא, בפיקודו של ליסיאס, העוצר היווני, הם החליטו להעלות לירושלים מכיוון דרום, דהיינו – מהר חברון.
הסיבה לכך היא ברורה: אזור זה היה כבוש ומאוכלס בידי אוכלוסייה נכרית ממוצא אדומי. האדומים, מצאצאי עשו הוא אדום, ישבו בנגב ובדרום עבר הירדן במשך כל תקופת בית המקדש הראשון, וניהלו התכתשות ממושכת עם ממלכת יהודה. אחרי חורבן בית ראשון וממלכת יהודה עלו האדומים צפונה והתפרסו בכל הר חברון, ואכן אזור זה נקרא מאז "אידומיאה". היוונים הבינו כי כדי לנצח במלחמה הם זקוקים לתמיכת אוכלוסייה אוהדת ולכן בחרו להעביר את חיל המשלוח הבא דרך הר חברון.
ליסיאס ריכז צבא ענק, והחל במסעו מהר חברון צפונה, לכיוון ירושלים. יהודה ואנשיו חיכו לו ליד העיר בית צור, הנמצאת סמוך לצומת "כרמי צור" של היום, בדרום גוש עציון. כאן, במעבר צר בין ההרים, תקפו היהודים קלי התנועה את הצבא היווני הכבד, והיכו אותו מכה ניצחת. היה זה הניצחון החשוב ביותר של יהודה; בעקבותיו הדרך לירושלים היתה פתוחה. היהודים שבו להר הבית, טיהרו אותו, הדליקו את הנרות וחידשו את עבודת המקדש (164 לפסה"נ).
הר חברון היה כאמור אזור שהיוונים החשיבו כאזור אוהד, אך עבור היהודים נחשב השטח כשטח מיושב באוכלוסייה עוינת. אחרי ניצחונו פנה יהודה לטפל באויבים שמסביב, בתוך הארץ ומחוצה לה: במסגרת סדרת קרבות זו הוא כבש את חברון והעלה אותה באש, וכך נהג גם ביישובים אדומיים אחרים באדומיאה. אך עדיין הרכב האוכלוסייה לא השתנה, והאזור נשאר עוין.
גם לאחר הניצחון הגדול היוונים לא ויתרו. לאחר כארבע שנים עולה ליסיאס שוב, ופעם נוספת מדרום, מהר חברון, לכיוון ירושלים. יהודה נערך ליד בית צור, אך אחר הסגרת העיר בעקבות מעשה בגידה הוא  נסוג צפונה וערך את כוחותיו בבית זכריה – היום חרבת זכריה, במרכז גוש עציון. הצבא היווני הגדול כלל ציוד רב וכבד, כולל פילים. בקרב זה נהרג אלעזר כשהרג את אחד הפילים, ועל שמו נקרא הישוב אלעזר. יהודה ואנשיו נסוגו והתבצרו בהר הבית. היוונים הטילו מצור על הר הבית, אך בסופו של דבר המצור הוסר כאשר ליסיאס הבין שקם לו מתחרה על כס המלכות באנטיוכיה. היהודים קיבלו חופש דת בבית המקדש ואוטונומיה בארץ כולה.
התייהדות נינוחה
הסיפור לא תם. שוב נשלחים מצביאים יוונים להילחם ביהודה – ניקנור שוגר והובס, ובקחידס ניצח את צבאו הקטן של יהודה בקרב השמיני – קרב אלעשה (160 לפסה"נ). יהודה נהרג בקרב, ולכאורה תם המרד. יונתן אחיו ואנשיו נסוגו למדבר, אך בסופו של דבר הצליחו לשוב לירושלים ולחדש בה את השליטה היהודית, שהניחה את הבסיס לממלכת החשמונאים.
אחרי יונתן עלה לשלטון אחיו שמעון (המכונה "שמעון התרסי"), שהיה שליט מוכשר ורב פעלים. שמעון נהרג (בשנת 134 לפסה"נ) ואחריו עלה לשלטון בנו יוחנן הורקנוס, המכונה "יוחנן הורקנוס הגדול" (מלך בין השנים 134-104 לפסה"נ). הוא הרחיב את תחומי הממלכה, ושינה מהותית את המצב באזור הר חברון.
בניגוד לשיטה הקודמת, של מלחמה והחרבת הערים, יוחנן הורקנוס נקט כלפי האדומים מדיניות שונה ומהפכנית: הוא הציע להם להתגייר ולהפוך ליהודים, או להיות מגורשים מהארץ. האדומים העדיפו להתגייר, והפכו לאוכלוסייה יהודית. מאז, בהמשך תולדות בית שני, נעלם "העם האדומי", ואין לו כל זכר במקורות. האדומים נזכרים כמקור מוצאם של כמה משפחות (אחת מהן, כמובן, היא משפחתו של הורדוס מלך יהודה, שהתגיירה שלושה דורות לפניו) וכקבוצה פעילה בתוך העם היהודי, אך אינם קיימים יותר כישות לאומית ודתית עצמאית. פולחן האליל האדומי 'קוס' הפסיק להתקיים.
יתר על כן: במהלך המרד הגדול ברומאים, שהתחולל כ-200 שנה לאחר מכן, נלחמו האדומים באומץ ובהקרבה נגד הרומאים, ולמעשה נידונו לאותו גורל שפקד את היהודים. בהמשך ההיסטוריה כבר לא קיים עם אדומי, והעם היהודי ממשיך לפעול באופן מאוחד (הביטוי "אדום" המשיך להתקיים אך במשמעות שונה לחלוטין, ועל כך להלן). יוספוס מספר על מקרה אחד, יוצא דופן, של ניסיון התקוממות של מפקד בצבא הורדוס שנקרא קוסגבר או קוסטבר –  שם המזכיר את הפולחן האדומי; המרידה דוכאה על ידי הורדוס באופן מוחלט. בסך הכול, הגיור האדומי עבר באופן חלק.
החוקרים חלוקים ביניהם על טיבו של גיור האדומים. יש הטוענים שהיה זה גיור בכפייה, אך אז כמובן תעלה השאלה כיצד עם שלם קיבל על עצמו לבטל את דתו ואת זהותו ולהפוך לעם שונה, וכיצד עברו מאות אלפים או מיליוני אנשים תהליך כואב של ברית מילה. לעומתם יש אומרים כי האדומים היו קרובים קרבת משפחה לעם ישראל כבר לפני כן, וחלקו עִם  עם ישראל מנהגים משותפים, והעיקרי שבהם – המילה. לכן, כאשר העם היהודי שלט בארץ והוצעה להם הברירה להתייהד או לעזוב, הם בחרו באופן טבעי בהצטרפות מלאה לעם היהודי ונטמעו בתוכו. אפשרות זו הוצעה לאחרונה על ידי פרופ' אוריאל רפפורט בספר "ישראל בארצו". הוא הציע לקרוא לתהליך "התייהדות" ולא "גיור": מונח זה מציין תהליך שבו חברה שלמה (להבדיל מגיור של אדם פרטי) הקרובה קרבת דם ומסורת לעם היהודי מקבלת על עצמה להיות חלק מהעם היהודי והופכת לכזה  - על כל המשתמע מכך, כולל קיום כל המצוות והמנהגים היהודיים (כמובן, יש שירצו ללמוד מכך גזרה שווה לימינו, אך דיון זה חורג מגבולות מאמר זה).
שוב, מולדת
בכל אופן, מאז ימי יוחנן הורקנוס הפך הר חברון ל"ארץ יהודה" וללב המולדת היהודית. בניגוד לשאר חלקי הארץ, שבהם גרו עמים שונים, ארץ יהודה הייתה יהודית להלכה ולמעשה עד אחרי ימי מרד בר כוכבא, והיהודים ממוצא אדומי היוו חלק ניכר מאוכלוסייתה. חלק ניכר מאוכלוסיית דרום הר חברון המשיך להיות יהודי גם מאות שנים לאחר מכן (לאחרונה שמעתי סברה מעניינת מפי חברי דוד גולדמן, מנהל מוזיאון העתיקות "ארץ יהודה", ולפיה גם בשמו המקורי של בר כוכבא, שמעון בר כוסיבא, ניתן אולי למצוא הד לשם שמקורו אדומי, מאות שנים אחרי שהמקור נשכח ונעלם; קרוב לוודאי שאכן בר כוכבא נולד באזור שאנו מדברים בו).
בד בבד עם היעלמות העם האדומי המקורי עצמו, הלך והתפתח בספרות חז"ל ובספרות שאחריה המושג "מלכות אדום" כמציין את מלכות רומי, ואחריה את המלכויות הנוצריות, והגלות שהחלה  בחורבן הבית השני נקראת "גלות אדום". בכל אופן, העם האדומי המקורי נמנה על בני שם (צאצאי עשו), ואילו הרומאים, ואחריהם עמי אירופה –  נמנים על בני יפת. כיצד עבר אליהם הכינוי "אדום"?  הדיון בנושא זה חורג מתחומי דיוננו, וייתכן שבע"ה תימצא לכך הזדמנות אחרת.
נחזור לעיקר מסקנתנו: מפעלם של החשמונאים הפך את הר חברון משטח אויב לארץ מולדת -  "ארץ יהודה", מקור הזהות היהודית מאז ועד היום.
אין תגובות