היסטוריה

הרב משה והרבנית מרים לוינגר – פורצי הדרך ומניחי היסודות | נעם ארנון

פתגמים ידועים אומרים "אין אדם ללא תחליף", "לא האדם עושה את ההיסטוריה אלא ההיסטוריה עושה את האדם", וכד'. ואכן, לא לעיתים קרובות ניתנת לנו ההזדמנות להגדיר אישים אותם אנו מכירים ככאלו ששינו במו ידיהם את ההיסטוריה, אישים שבלעדיהם התהליך ההיסטורי היה שונה, או לא מתרחש כלל.

23.12.20, 19:52

פתגמים ידועים אומרים "אין אדם ללא תחליף", "לא האדם עושה את ההיסטוריה אלא ההיסטוריה עושה את האדם", וכד'. ואכן, לא לעיתים קרובות ניתנת לנו ההזדמנות להגדיר אישים אותם אנו מכירים ככאלו  ששינו במו ידיהם את ההיסטוריה, אישים שבלעדיהם התהליך ההיסטורי היה שונה, או לא מתרחש כלל. אך ללא ספק, הרב משה והרבנית מרים לוינגר היו אישים שבלעדיהם ההיסטוריה של שני הדורות האחרונים היתה שונה – ההיסטוריה של חברון, של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל. הרב והרבנית לוינגר הניחו את היסודות לתהליך ההתיישבות בחברון, שהוביל תהליכי התיישבות בחלקים נוספים של יהודה ושומרון, ועיצבו את פניה של מדינת ישראל מאז ולתמיד.
הרב משה לוינגר (תרצ"ה, 1935 - כ"ז באייר ה'תשע"ה, 16 במאי 2015) היה מוביל היישוב היהודי בחברון והיה אחד מאבות ההתיישבות היהודית ביהודה  ושומרון ששוחררו במלחמת ששת הימים,  ממקימי גוש אמונים, ממייסדי מועצת יש"ע וממנהיגיה הראשונים.
הוא  נולד בירושלים לד"ר אליעזר ותרצה (פאולה) לוינגר, אנשי פועלי אגודת ישראל שעלו מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1933 והתיישבו בשכונת שערי חסד בירושלים. אביו היה רופא ומקורב לרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, מראשי ישיבת "מרכז הרב",  ואמו ניהלה פנסיון בביתם. הוא למד בישיבת חורב, בישיבת כפר הרא"ה, שהוקמה ע"י הרב משה צבי נריה זצ"ל,  ולאחר מכן בישיבת מרכז הרב, בה  היה תלמידם של הרב צבי יהודה הכהן קוק ושל הרב אברהם שפירא, ובה הוסמך לרבנות. היה פעיל בתנועת הנוער עזרא, כתב מאמרים בביטאונה, היה חבר בגרעין נח"ל של התנועה בקיבוץ שעלבים,  חבר ההנהלה הארצית של תנועת עזרא ומרכז הסניף בירושלים. בשנת תש"ך (1960) מונה לרב קיבוץ לביא, והיה הרב הקיבוצי הראשון.  לאחר מכן כיהן כרב המושב נחלים, ונבחר למועצה הארצית של בני עקיבא. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז –יוני 1967) הרב לוינגר חזה את שחרור ארץ ישראל ולימד את קהל שומעיו על ערכה וסגולתה של הארץ – בהבנה פנימית עמוקה שכבר בעתיד הקרוב עם ישראל יחזור למרחבי ארצו.
הגעגועים לחלקי הארץ הקרועה התעוררו בישיבת "מרכז הרב", בהשראתו של ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו וממשיכו של הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב צבי יהודה כאב את קריעת ארץ ישראל כל ימיו. בדברים שנשא בישיבת מרכז הרב לרגל יום העצמאות ה – 19 של מדינת ישראל, הוא זעק על קריעת הארץ בהחלטת החלוקה, ועל הפקרת חלקים מלב ארץ ישראל. זכורה קריאתו הכואבת "איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!". קריאה זו  עוד הדהדה באויר כאשר שלשה שבועות לאחר מכן, בתהליך ניסי ומופלא, תוך ששה ימים, שחרר עם ישראל מקומות אלו, ואת לב ארץ ישראל ההיסטורית  - יהודה ושומרון. ההכרזה "הר הבית בידינו" בישרה את שובו של עם ישראל למחוזות מולדתו הנצחית, ובליבה – ירושלים, עיר המקדש, וחברון, עיר האבות.
מייד אחר השחרור הושמעה קריאה ציבורית להחזקת כל חבלי הארץ ששוחררו מאנשי חוג "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שעליה נמנו אנשי רוח בולטים וביניהם - נתן אלתרמן, אהרן אמיר, ישראל אלדד, חיים גורי, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, מנשה הראל, זאב וילנאי, ערי ז'בוטינסקי, יצחק טבנקין, משה טבנקין, רחל ינאית בן-צבי, אברהם יפה, בני מרשק, הרב משה צבי נריה, ש"י עגנון, יצחק שלו, משה שמיר, ועוד. במנשר הראשון שהוציאה התנועה נכתב –
"נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי, כשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל".
ארגון נוסף שהחל לפעול באותו זמן  היה "המטה להחזקת השטחים" שעל פעיליו נמנו אליקים העצני,  אהרן אמיר וישראל הראל. המטה הפיץ מנשרים בבתי כנסת, תוך הבנה שהכוח הפעיל יקום מהציבור הדתי. אנשי המטה נפגשו עם הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת "חברון" שעברה לירושלים אחרי פרעות תרפ"ט, במטרה לשכנעו להחזיר את הישיבה לחברון. אך תקוה זו נגוזה, והישיבה לא גילתה נטיה לחזור לעיר בה זכרון הפרעות היה עדיין כה מוחשי.
 
לתנועות אלו, עם חשיבותן הציבורית, לא היו יכולות ביצוע וכח אדם. המחנה המגשים קם סביב ישיבת "מרכז הרב", עליהם נמנו הרב לוינגר ומשפחתו,  ששינו במו ידיהם את עתידה של חברון ושל "השטחים המשוחררים" כולם. לא רבים הבינו מייד את משמעות האתגר, אך היו בודדים שחשו את גודל השעה ופעלו כדי לממשה בטרם יאחר המועד. המובילים הראשונים היו חנן פורת, מילדי כפר עציון שהתבגרו תוך נשיאת זכרון הוריהם ויישוביהם, שהוליך את גרעין השיבה לכפר עציון כארבעה חדשים אחר המלחמה, והרב לוינגר, שהוביל את השיבה לחברון לקראת חג הפסח, כעשרה חדשים אחריה.
בעתון "בשבע" בי"ב ניסן תשס"ח שוחזרו נסיבות העליה לחברון. הרב לוינגר מספר כי מיד אחרי המלחמה החל לדבר על הצורך לשוב ולהתיישב, אך הוא נוכח כי "לוי אשכול, ראש הממשלה, לא ידע מה לעשות עם כל השטחים שקיבלנו, ומשה דיין, שהיה אז שר הביטחון, הודיע שהוא מחכה לטלפון מהערבים, והיה נכון לתת הכל עד הסנטימטר האחרון, אם רק יגידו שפניהם לשלום".
הרב לוינגר היה בין המעודדים והמסייעים לאנשי כפר עציון לבנותו מחדש. לאחר מכן החל לפרסם מודעות בעיתונים הקוראות לשוב אל השטחים ששוחררו, בצירוף מספר טלפון להצטרפות. החלה להתגבש קבוצה של צעירים שבדקה אופציות ממשיות להתיישבות, ולבסוף, בעידוד 'המטה להחזקת השטחים', בתמיכה ציבורית אוהדת, ולאחר פניות מצד משפחות ואנשים שגרו בחברון עד תרפ"ט, הוחלט לעלות לחברון. נותרה השאלה המעשית – לאן וכיצד. בסיור בעיר  נמצא הפתרון: בית מלון קטן בפאתי העיר, שנקרא "מלון פארק" ובערבית "נהאר אל חאלד". הרב לוינגר החל בגיוס ורישום אנשים ומשפחות שיבואו לחגוג במקום את סדר הפסח, בתקוה שחלקם ישארו גם לאחר מכן. התקיימו מגעים עם שרי הממשלה וקצינים בכירים לקבלת אישר, אך הם התחמקו. בשונה מכולם, זכורה תשובתו של השר יגאל אלון "מה פתאום לשאול רשות? מאימתי פועלים בצורה כזו? קודם עולים ואז מגיעה ההסכמה!". כך צורפו עוד ועוד אנשים ומשפחות, מטבח המלון הוכשר לפסח, ובערב פסח הופיעו אורחים רבים בשעריו. משפחת לוינגר לא הסתפקה בציוד לשהות בחג, אלא הביאה למלון ציוד לשהיית קבע, כמו מכונת כביסה ומקרר; כך נפרצה הדרך לחידוש היישוב היהודי בחברון. הרבנית לוינגר ראתה בצעד זה הגשמה של היעוד עליו חלמה מזמן. בעיתון "בשבע" צוטטה הרבנית - "כשבעלי הגיע עם ההצעה לעבור לחברון, זה היה נשמע משוגע לגמרי. חברון? בין הערבים? זה היה בלתי נתפשׂ. בהתחלה נרתעתי. אבל  במקום שבו גרנו (נחלים), בדיוק האנשים החלו להרחיב את הדירות שלהם, ונושא השיחה העיקרי היה צבע החרסינות. אני תמיד קינאתי ב'אנשי בראשית', בחלוצים שהקימו את המדינה, והצטערתי שאני הגעתי אל המוכן. אז פתאום הבנתי שזה בעצם פרק ב' של 'אנשי בראשית', והסכמתי להצעה".
היוזמה של משפחת לוינגר יצרה רושם כביר. אליקים העצני צוטט בעיתון "בשבע" - "הגעתי למלון בערב פסח עם אמי המנוחה, אשתי וארבעת ילדי, והייתי מלא השתאות. הפער התרבותי בין המקום שהגעתי ממנו לבין מה שראיתי היה כבר אז בלתי נתפש. ראיתי אנשים שמביאים איתם את המקררים, את כלי הבית, אל המקום הקר והזר הזה, כאילו הם באמת באים הביתה. והם שמים מזוזות, עירוב, מכשירים את המטבח, והכל בכזה ביטחון, כאילו הם סך הכל עברו דירה. לא חדלתי מלהתפעל. לא הכרתי אנשים כאלה, ראיתי כוח פנימי שלא הכרתי קודם".
את הסדר ערך הרב חיים דרוקמן, ותחושת התרוממות הרוח היתה גדולה. הסדר הסתיים לפנות בוקר, אז פרצו הנוכחים בריקודים סוערים. אחר כך התפזרו האנשים לחדרים, ומי שלא היה לו חדר, כמו משה שמיר ושמואל כ"ץ, ישן על מזרון בכניסה למלון.
למחרת הלכו כולם למערת המכפלה, הרחוקה משם כחצי שעה של הליכה, והופתעו מהמוני הדגלים הלבנים שעדיין היו על הגגות. אך ההפתעה הגדולה היתה למחרת החג הראשון, עת המוני בית ישראל זרמו למלון. אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שיגרו מברק למשה דיין: "חג שמח, ממתנחלי חברון",  וכך נולד המושג 'מתנחלים', בתחושה של גאווה וזכות.
ליל הסדר ההיסטורי במלון פארק בחברון היה צעד ראשון בדרך ארוכה: מספר שבועות אחריו הועברו המתנחלים לבית הממשל הצבאי בחברון, שם הועמד לרשותם אחד מאגפי המבנה הגדול. ולאחר כשנתיים, כשהצטרפו חברים ומשפחות והוקמה ישיבה ומפעלים המקום הפך לצפוף ועמוס, הממשלה בהשראת יגאל אלון החלה לתכנן את "קרית ארבע" – ישוב יהודי עצמאי בצידה המזרחי של העיר חברון. בכל התהליכים האלו עמד הרב לוינגר בצומת ובמרכז קבלת ההחלטות, תוך קבלת אחריות מקיפה על מכלול התחומים הציבוריים, הקהילתיים והמדיניים.