היסטוריה

תולדות ההתיישבות החדשה בחברון

השיבה לחברון לא נולדה בחלל ריק. עומק הכיסופים אל עיר האבות, מאמציהם מלאי העז של כלב בן יפונה ודוד המלך, החודרים דורות וחומות זמן, הם שדחפו ולא נתנו מנוח, עד שפרצו והוגשמו בעשיה ובהתיישבות. במאמר זה לא אשוב אל ימים קדומים. לא ארחיק לימי אברהם הקונה מערה בה קבורים אדם וחוה, אף לא אל ימיו של כלב בן יפונה, לא אתעכב על ימי דוד המאחד ממלכה, ואף לא ארחיק אל תולדות העיר והישוב היהודי בה החל משנת ש', שבלעדיהם אין יסוד לכל ההתיישבות החדשה בימינו. גם לא ארחיב את הדבור על המאורעות הקשים והמסעירים שהרחיקו את היהודים מן העיר, למרות שהדברים חיים בזכרוננו וקיימים בנו ובבנינו אחרינו עד סוף כל הדורות. אף צעדיה הראשונים של ההתנחלות אחרי מלחמת ששת הימים, תחילתה במלון פארק בחברון בפסח תשכ"ח, והמשכה בבנין הממשל הצבאי בתוככי העיר – אינה מעיסוקו של מאמר זה. על כל אלה צריך להרחיב את הדבור ולייחד לו ספר בפני עצמו.

11.11.15, 15:26
תולדות ההתיישבות החדשה בחברון
ד"ר יוסי שרביט
 
 
השיבה לחברון לא נולדה בחלל ריק. עומק הכיסופים אל עיר האבות, מאמציהם מלאי העז של כלב בן יפונה ודוד המלך, החודרים דורות וחומות זמן, הם שדחפו ולא נתנו מנוח, עד שפרצו והוגשמו בעשיה ובהתיישבות.
 
במאמר זה לא אשוב אל ימים קדומים. לא ארחיק לימי אברהם הקונה מערה בה קבורים אדם וחוה, אף לא אל ימיו של כלב בן יפונה, לא אתעכב על ימי דוד המאחד ממלכה, ואף לא ארחיק אל תולדות העיר והישוב היהודי בה החל משנת ש', שבלעדיהם אין יסוד לכל ההתיישבות החדשה בימינו. גם לא ארחיב את הדבור על המאורעות הקשים והמסעירים שהרחיקו את היהודים מן העיר, למרות שהדברים חיים בזכרוננו וקיימים בנו ובבנינו אחרינו עד סוף כל הדורות. אף צעדיה הראשונים של ההתנחלות אחרי מלחמת ששת הימים, תחילתה במלון פארק בחברון בפסח תשכ"ח, והמשכה בבנין הממשל הצבאי בתוככי העיר – אינה מעיסוקו של מאמר זה. על כל אלה צריך להרחיב את הדבור ולייחד לו ספר בפני עצמו.
 
עיקרו של מאמר זה הוא לנסות לשרטט קוים ראשונים של השיבה היהודית בת זמננו לתוככי חברון העיר, והחזרת עטרה ליושנה בהשתרשות בתוכה, בחיי מגורים של משפחות וילדיהן, בגאולת אתרים יהודיים עתיקים יותר ועתיקים פחות, ובאתרים חדשים ומתחדשים, בעיר שהיתה סמל של חיים יהודיים בכל הדורות מאז התיישב בה אברהם אבינו עד לעצם היום הזה. צריך לדעת ולהכיר שאנו מוסיפים נדבכים לחומות המבוצרות שנבנו במשך הדורות. אין נתק בין מה שנעשה בחברון ע"י אברהם אבינו, דוד המלך, הרב מלכיאל ברובע היהודי, ליל הסדר במלון פארק וכניסת הנשים לבית הדסה בפסח תשל"ט; כל החוליות הללו מצטרפות לשרשרת ארוכה הנענדת להרי חברון, ומוסיפים לה זהר של ימים קדומים, עם להט עשיה של התחדשות.
 
 
 
מלחמת יום הכפורים החישה תהליכים, שהחשוב שבהם היה הגברת המודעות לקוצר הזמן. בעוד שלאחר מלחמת ששת הימים "ישבנו על זרי הדפנה, זירזה מלחמת יום הכפורים את השאננים מלבד השיבה המיידית של בני גוש עציון, שהיתה מלווה בקונסזוס מלא הכל חשבו כי יש זמן באשר לחברון... הממשלה אמרה – העיקר ש"השטחים בידינו – אל לנו לדחוק את הקץ, ממילא הוחל כבר בהתיישבות בכל רחבי הארץ שנכבשו רמת הגולן, סיני, בקעת הירדן – ההמשך החברוני יבוא. לא בער לנו. באה מלחמת יום הכפורים ועמה שיחות על נסיגה וטפחה על פנינו.(זהבה נתיב)
 
אט אט, הגם שקרית ארבע קרמה עור וגידים, החלה האכזבה מקננת בליבות המתיישבים. הכל הרגישו שקצב הפיתוח איטי מדי, ובהדרגתיות התברר שלא די שהממשלה אינה מעודדת נוכחות יהודית בחברון גופא, ו"אנו איננו אלא עצם בגרון", אלא שגם להתיישבות בקרית ארבע אין עדיפות ראשונית של פיתוח. ההנחה לפיה עדיף לקבל לגיטימציה עקיפה ע"י פיתוחה של קרית ארבע הסמוכה לחברון הופרכה במציאות. אט אט החלה המגמה להתיישבות בתוך חברון העיר להתגבר.
 
זהו הרקע לשנים תשל"ה – תשל"ו, שנים שהיו בעלות פעילות גבוהה בהסטוריה החדשה של חברון.
 
מלחמת יום הכפורים על כל הסדרי הבינים והויתורים המדיניים, פתחה את הפתח למאבקים על לב ליבה של ארץ ישראל, והשומרון הפך למקום ההתיישבות העיקרי באותו זמן. "היתה בנו שאננות מסויימת, לא ציפינו ללחצים, לנסיגה – חשבנו שהדברים ילכו על מי מנוחות".
 
בקיץ תשל"ה גובשו זו פעם ראשונה מאז ראשית ההתנחלות בחברון, היתרים מיוחדים לתפילת יהודים במערת המכפלה במשך כל שעות היום. (קדמו לזה מאבקים רבים של הישוב היהודי בקרית ארבע).
 
באותו קיץ החלה פעילות רבה בחברון שיסודותיה היו בית העלמין היהודי העתיק בחברון, בית הכנסת על שם אברהם אבינו ובית "חסד לאברהם" המכונה בית הדסה.
 
 נתרכז בדברינו באתרים אלו, שהם היוו את היסוד לחידוש ההתיישבות היהודית בחברון.
 
 
 
א.    בית העלמין היהודי
 
מעניינת העובדה ההיסטורית, שישוב העיר חברון החל דוקא דרך בית העלמין היהודי "קדם ליישוב החיים בחברון – יישוב המתים. דברי המדרש המפורסמים גילו לאחר מעשה את המציאות – ולא בכדי.
 
משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתיגע הבן. אמר לאביו, והיכן היא המדינה? אמר לו, בני, סימן זה יהא בידך. אם ראית בית הקברות לפניך, דע כי המדינה קרובה לך...".
 
גאולת בית העלמין פתחה את הפתח ליישוב חברון. סיפורו של התינוק אברהם ידידיה נחשון פתח סגור לבבות וסגר מעגל.
 
חברון ההומיה שקטה כאן על הגבעה. הקיץ להט בחדש אב, ואורה של השמש הלבין את האבנים עד סינוור העין, ובכל הלובן החד השחירו אבני מצבות ששמות מתיהן נמחקו ואבדו. מצבות אלמוניות ששקעו באדמה הצחיחה. רוח חמה וחזקה השתפלה מגבעות הרי יהודה, והנמיכה לתוך חוצותיה של חברון... בשתי שדות המצבות – הישן והחדש אין עצים ואין פרחים, ואבנים וסלעים מצמיחים צללים כהים. האדמה השוממה זרועה קוצים ואבנים. בשורה ארוכה מתפרסות המצבות של נטבחי תרפ"ט. מחדש אב בקיץ תרפ"ט עד חדש אב בקיץ תשמ"ג חלפו כבר חמישים וארבע שנים..."(מתוך: ככחי אז ככחי עתה, נעמי פרנקל, ידיעות אחרונות אב תשמג).
 
מאז לא נטמן איש בבית העלמין היהודי העתיק, סמוך לחברון העתיקה, מקום מגורם של אבות האומה. אברהם ידידיה נחשון התינוק, היה היהודי הראשון שנטמן בסמוך לקברם של נרצחי תרפ"ט. "תינוק המקשר בין בין ישן וחדש, בין אחוזת מתים שחוללה עד שמרבית מצבותיה נעלמו, לבין חברון של היום, בה מתחדשים החיים היהודיים, ושבים אליה היורשים הנטבחים".(שם)
 
בחורף תשל"ה נולד אברהם ידידיה נחשון בקרית ארבע. היה זה חורף קשה, ואמו שרה ילדתהו במרפאה אשר בקרית ארבע. הוא נימול במערת המכפלה על קברו של אברהם אבינו, שעל שמו גם נקרא, חרף האיסור וההגבלה של הממשל על הדבר. היתה זו ברית המילה הראשונה במערת המכפלה, שנערכה במסירות נפש, מתוך ידיעת המצב המחפיר לאשורו, ובמאמץ לקיים חיים יהודיים מלאים בעיר האבות.
 
כארבעה חדשים בלבד חי אברהם ידידה הפעוט, והשיב נשמתו לבוראו. "האם השכולה דבקה באמת שצמחה בנשמתה. אברהם ידידיה נולד בקרית ארבע, הילד היחיד בין תשעת ילדיה שנולד במרפאת הקריה ולא בבית החולים. הילד נימול במערת המכפלה... ויקבר בבית העלמין העתיק בחברון... לא הועיל שום נימוק של הגיון פוליטי פשוט ויבש. שרה נשארה איתנה בהחלטתה, ועמידתה על שלה בתוקף ובעקשנות נבעה מקול הנשמע בליבה: 'ה' מכוון את דרכי והטיל עלי את השליחות הזאת, בני ייקבר בחברון'!
 
וכך יצא טנדר עם מנין בחורים בדרך חברונה, בצומת קרית ארבע ציפו להם החיילים ועצרו את השיירה. הפקודה ניתנה מלמעלה, מראש הממשלה דאז יצחק רבין ושר הבטחון שמעון פרס. הגיחה מכונית פרטית ובקשה לנסוע לקרית ארבע. החיילים עצרו בעדה וחיפשו ארון מתים. ירדה שרה מן הטנדר, פתחה את דלתותיו ואמרה אל המפקד – הנה המת מוטל לפניך!
 
ביקשו שיניחו להם לעבור בכבוד ולקבור את הילד, ולא הניחו. המפקד דיבר אל ליבה של שרה: הרי את חברון יחזירו, ומה תעשי אז? – "אני מבינה אותך, קבלת פקודה ואתה ממלא אותה. אבל גם אני קבלתי פקודה מגבוה, וגם אני רק ממלאה אותה..." אמרה. בכביש ליד הצומת ראתה האם שלא יניחו לה לעבור. .. הודיעה למפקד שתלך ברגל עד חברון. אמרה ועשתה. התחילה ללכת ואנשים אחריה. ראה המפקד שלא יוכל לה, והודיע זאת לשר הבטחון. נשבר שר הבטחון ונתן הוראה שיניחו לאם לעבור ולקבור את בנה בחברון כרצונה.
 
ואכן נפרץ הסגר – שכן מעתה המעורבות הפיזית והנפשית של יהודים בחברון הלכה וגדלה. משנקבר הילד, נוצר הצורך לערוך שמירה סדירה בבית עלמין מחשש כי תוצא גופת הילד ויחולל קברו. ניתן לומר שקבורתו של אברהם ידידיה בחברון יצרה את הנוכחות היהודית במקום. תחילה בשמירות יום ולילה. לצורך זה התחילו להלך ברחובות חברון אף באמצע הלילה. דבר שלפני כן היה מקובל כבלתי אפשרי ומסוכן.(נעם ארנון)
 
 
 
במקביל התנהל מאבק של אדם בודד שהפך לאגדה – פרופסור בן ציון טבגר ז"ל. הפרופסור ועוזרו אליעזר ברואריס, נרתמו לפעולה שנועדה לחשוף את קברם המקורי של נרצחי תרפ"ט בתוך בית העלמין. "פרופ' טבגר לא האמין במגעים פוליטיים ודיפלומטיים ביחס למצב המושפל של אתרים יהודיים בחברון ודגל במעשים בשטח, דבר שלא תמיד היה מקובל על חוגי המנהיגות בקרית ארבע. הוא לא סמך על אף אחד. הוא אמר, מה שצריכים יהודים לעשות – זה להתחיל לעבוד". (נעם ארנון)
 
ואכן הוא התחיל לעבוד, הפרופסור, "היהודי ה'לא מקולקל', שבא מרוסיה עם תהילה של פרופ' לפיסיקה ומוניטין בינלאומי, הוא בא  ארצה, ראה את המתרחש וקם לפעול. יהודי מכוכב אחר, מפלנטה אחרת, שלא חשב שצריך להיות חלק מהממסד, ושלא חשב שצריך להתנצל על כל צעד ושעל. אנחנו עדיין היינו שבויים בקונספציה של יוזמות הדרגתיות והוא הראה דרך אחרת.(זהבה נתיב)
 
בשנת תשל"א נבנתה מצבה חדשה ע"י משרד הדתות בבית העלמין היהודי בחברון לזכרם של קדושי תרפ"ט. אולם תוך כדי החפירות ועבודות הנקיון שנעשו ע"י הפרופ' ואליעזר בשנת תשל"ו, התברר שהמצבה שהקים משרד הדתות אינה ניצבת במדוייק על קבר האחים.
 
פרופ' טבגר, שהיה אז בן 46, נחשב כחוקר בעל שם עולמי בתחום "המצב המוצק של השכבות הדקות", עלה ארצה בשנת תשל"א והשתקע בקרית ארבע. בעודו ממתין לקבלת האישור לעבודה במעבדה במקום, עשה לפרנסתו כשומר בבית העלמין.
 
 
 
הוא מספר:
 
"בזמן השמירה הרהרתי כי אילו היו מחללים בית עלמין יהודי ברוסיה, היתה רועשת כל יהדות העולם, ודעת הקהל היתה מזדעזעת. ואילו כאן בחברון בית העלמין היהודי מחולל ואיש אינו אומר דבר. עוברים לסדר היום. הממשלה אינה נוקפת אצבע כדי לשקם את בית העלמין. שלחתי מכתבים לשר הבטחון, לשרי הממשלה, ועוד אישים, ובהם תבעתי לגאול את חרפת אתרי הזכרון היהודיים בחברון ולשקמם. לאחר שראיתי שכל בקשותי נופלות על אזניים אטומות, החלטתי שאני וחברי נקים זכר לקדושים, וכך פתחנו בעבודת השיקום...
 
על מה נלחמנו שם ברוסיה? נלחמנו כדי שהרוסים יבינו כי רוסיה היא מולדת לרוסים ויהודה היא מולדת ליהודים. והנה זכינו ובאנו לכאן, ומה אומר לנו השלטון היהודי בארצנו? יהודה איננה שייכת ליהודים. לדידנו זו כפירה בעיקר. לא יכולתי לקבל זאת.
 
יום אחד לפני כעשרה חדשים כשבדקנו אני וחברי את גדר האבנים של בית הקברות, ראיתי אבן מרובעת בתוך אבני הגדר שאינה דומה לחברותיה. הרמתיה וראיתי שחרוטות בה אותיות עבריות. מיד לקחתי את האבן למצבת קבר האחים החדשה, שנבנתה כדוגמת המצבה המקורית שחוללה, כדי להשוות את הכתוב. ואכן התברר לי שמצאתי חלק מהשורה התחתונה של המצבה המקורית שחוללה, כדי להשוות את הכתוב. ואכן התברר לי שמצאתי חלק מהשורה התחתונה של המצבה המקורית המחוללת. דבר זה נתן לי דחף להתחיל לפרק אבן אחר אבן מגדרות בית העלמין. עד היום מצאתי כעשרה חלקי מצבות מנותצות מקבר האחים. עתה יש לי כבר טביעת עין להכיר כל אבן השייכת למצבה שחוללה. לפי גודל המצבות שגיליתי, חישבתי ומצאתי שקבר האחים המקורי היה על שטח גדול יותר מזה שהמצבה החדשה עומדת עליו. יתכן שאנו דורכים על קברות הקדושים בלי שנדע. על פי מפות וצילומים ישנים התחלנו אני וחברי לחפור מסביב למצבה החדשה, ובאמת גילינו את יסודות המצבה הישנה כפי שחשבתי. המצבה החדשה אינה מוצבת במקומה המדויק. בימים אלה אנו ממשיכים בחפירות".
 
ביום ראשון י"ט באב תשל"ו נערכה אזכרה ברוב עם לקדושי תרפ"ט. זו היתה פעם ראשונה שהקברים סומנו בפני עצמם ובשמותיהם. שרידי המצבות המקוריות והמנותצות מכל האזור הושמו על הקברים. ממשלת ישראל  נקראה באותו מעמד לשחזר מחדש את קברי קדושי תרפ"ט, קריאה שלא נשאה פירות.
 
בקיץ תשל"ז הוגשה תכנית שיקום בית העלמין ע"י האדריכל דן טנאי, אך רק בחורף תשל"ט הוחל בעבודה ממשית. תחילה הוקם שער בכניסה לבית העלמין וממנו מתמשכות שתי גדרות אבן התומכות את המפלס המוגבה של בית העלמין. בחדש ניסן תשל"ט סומנה חלקת הקדושים סופית לקראת שחזור המצבות. בעזרת מפה שהוכנה עפ"י תצלום אויר, אפשר היה לדייק בציון מקום הקברים. לגבי המקומות המסופקים נעזרו המשקמים בתמונות שנשתמרו ושרידי העמודים בשטח. במהלך חפירת היסודות של המצבות החלו מתגלים שאר עמודי היסוד של חלקת הקדושים. תוך כדי חפירת היסודות והריסת הבית שעמד על שורת הקברים הראשונה, נתגלו כל עמודי היסודות. עם מציאת עמודי היסודות של המצבות הוברר סופית שהמדידות והסימונים שנעשו בשטח ע"י הרב זלמן קורן היו מדוייקות להפליא. כמו כן התברר שלא נפגעו הקברים עצמם אלא רק המצבות נהרסו. המפלס באזור המצבות הוגבה כנראה בכ-50 ס"מ בידי הערבים על מנת להפכו לשדה כרובית. הקברים סומנו עפ"י רשימה שערך בשנת תר"ץ הרב יעקב יוסף סלונים זצ"ל. ברשימה זו מופיע הנוסח המלא של כתובות המצבות לפי סדר השורות מלמעלה למטה. התמונות שנשתמרו וחלקי המצבות המנותצות שנמצאו בשטח הוכיחו שהרשימה היתה מדוייקת. כך נגאל בית העלמין היהודי משממונו ומחורבנו.
 
 
 
 
 
 
 
ב.     "הרובע היהודי" ובית הכנסת ע"ש אברהם אבינו
 
 
 
"רובע יהודי" נכתב במרכאות, על שום שבארץ ישראל אין רבעים יהודיים; בגלות קיימים רבעים. בוורשה, בתלמסן, בקזבלנקה, שכנו רבעים יהודיים בשולי הערים, לאות בידוד והשפלה. בארץ ישראל יש ערים יהודיות, ובמידה וקיימים רבעים הרי שאלו רבעים מוסלמים, נוצרים, ארמנים, וכיוצ"ב.  הערה זו יפה לכל הערים בא"י, כחברון.
 
עד לפני שלשה דורות היה הרובע היהודי מקומו העיקרי של הישוב היהודי בחברון. שטחו נקנה בשנת ש' (1540 למניינם), מהקהילה הקראית שהלכה והדלדלה, ע"י ר' מלכיאל אשכנזי. הרב חיד"א כתב בספרו "שם הגדולים": "הרב ז"ל היה סיבה שיהיו ישראל בעיר הקדש חברון ת"ו".
 
הרובע היהודי שבמרכזו עמד בית הכנסת אברהם אבינו, היא אזור מגורים מאוכלס בצפיפות. בתיו ניבנו כמרובע סגור המקיף חצר פתוחה. הבתים שימשו כחומה חיצונית לרובע. אל הרובע הובילו כניסות צרות, שהיו ניתנות לחסימה בקלות כדי להגן על הקהילה ביום זעם.
 
במשך הדורות הלך הרובע והצטופף, ותחת להתפשט על פני חברון, התרוממה הבניה בשבעה מפלסים של מגורים, עד לגובה של ארבע קומות. סדר וניקיון שררו בו, ומוסדות חינוך תורניים שכנו בו למרות אי הנוחות והתנאים הקשים.
 
בית הכנסת שהיה שייך לקהילה הספרדית, היה בעל מבנה ארכיטקטוני מיוחד מעוטר בפרטים רבים שהוסיפו ליופיו. תאורים ותמונות שצולמו מעידים על עושר ונוי רב. ארון הקדש הצפוני מזרחי היה יפה להפליא, והיו בו ספרי תורה בתיקים מהודרים – ביניהם בני מאות שנים. הדלת המזרחית הובאה מבית הכנסת שבעזה, עם בריחת היהודים משם בימי נפוליאון. היא היתה עשויה מעצי שיקמה מגולפת בעיטורים. אולם בית הכנסת היה אולם רחב בגודל של 11.5 X 7.5 מ'. נראה שבמקורו היה האולם רבוע, אך במשך הזמן צומצם שטחו. במרכזו היתה כיפה שנשענה על ארבעה עמודים - שנים במרכז ביה"כ ושנים משני צידי ארון הקדש. בבסיס הכפה היו קבועים ששה חלונות. "יופי האולם העיקרי היה בפרופורציות המוצלחות של חלקי המבנה והתאמתם ההדדית של הקשתות הקמרונים והכיפה, ובאפקטים של התאורה הבאה מחלונות הכיפה".
 
עם חורבן קהילת חברון בשנת תרפ"ט – חולל בית הכנסת העתיק. כל ציודו נהרס ונבזז. בית הכנסת נשאר על תילו מיותם ומחולל כעד לאשר התרחש. יהודים המשיכו לפקוד אותו, אך הפסימיות ביחס למצבו קיננה בלבבות. כך כתב האדריכל יעקב פינקרפלד שביקר במקום בשנת תש"ג: "גם במצבו היום משאיר החלל על המבקר את הרושם של שלמות ארכיטקטונית... אולם אם לא ימצא מוסד אשר יקח לידיו בזמן הקרוב ביותר את חידוש הבנין ואת בדק הבית היסודי שלו, אין לקוות עוד שיעמוד בעזובתו וחילולו זמן רב, ושינצל מסכנת התמוטטות מוחלטת".
 
בית הכנסת וה"רובע היהודי" עמדו על תילם עד שנת תשי"ג. באותה שנה החליט השלטון הירדני להקים מרכז מסחרי סיטונאי לשווק תוצרת חקלאית במקום. הרובע נהרס ועל מקומו הוקם שוק סיטונאי. עם הריסת הרובע לא פסחו המחריבים גם על בית הכנסת. גובל בקירות בית הכנסת ניבנה בית שימוש ציבורי ומרכז לאיסוף הזבל והאשפה העירוניים. על חורבות בית הכנסת שהתמלא עפר ולכלוך מצא את מקומו דיר עזים, כבשים וחמורים – רכושו של ערבי שגר בבית הסמוך.
 
עם שחרור חברון במלחמת ששת הימים שב הרובע היהודי על חורבותיו לידים יהודיות. אך למרבה החרפה לא נעשה דבר לתיקון המצב המחפיר. בית הכנסת נשאר תחת ערמות אשפה וגללי צאן ובקר. כל המכתבים, המחאות והעצומות שנשלחו לממשלת ישראל, כל הבעות הזעזוע של מבקרים, נשארו ללא מענה.
 
היה זה פרופסור בן ציון טבגר ז"ל שקבל על עצמו את המשימה. הוא נדהם לראות את בית הכנסת באותו מצב. הוא זה שהגיע מרוסיה, לא יכול היה לסבול את המצב הנורא שהמשיך והמשיך בלא תיקון. הוא כתב יחד עם אחרים מכתבים לראש הממשלה אך הדבר לא הועיל.
 
בחורף תשל"ה ניסה פרופ' טבגר לקבוע שלט במקום שיציין את מיקומו של בית הכנסת, כפי שנקבע ע"י הרב זלמן קורן, מר חיים מגני והאדריכל דוד קאסוטו, אך השלט הוסר ע"י הממשל. בחדש אב תשל"ה נערך סיור של חברי כנסת ועתונאים במקום. אט אט חדרה תחושת חרפת המקום לתודעת הצבור.
 
בקיץ תשל"ה פונה דיר העיזים, הוקמה גדר סביב בית הכנסת ונקבע שלט על הגדר ע"י הממשל, אך עדין לא הוסרו ערמות האשפה, הגללים והעפר מעל בית הכנסת. הפניות הרבות בנושא היו לשוא.
 
בחדש טבת תשל"ו החל פרופ' בן ציון טבגר לנקות את שטח בית הכנסת, בתחילה הוא עבד עם אליעזר ברואריס, ולאט לאט החלו להצטרף אליו מתנדבים לעבודה. התערבות הממשל לא איחרה לבא. העבודות הופסקו "עד לקבלת רשיון". משלא שת ליבו לאיסור והמשיך בעבודות – נעצר הפרופ'. במשך אותו חורף הוא נעצר מספר פעמים.
 
במשך העבודות נחשפו ראשי העמודים של בית הכנסת ואותר מקומו המדוייק. רק בחדש אב תשל"ו, תשע שנים אחרי שחרור העיר, התקבלה ההחלטה לאשר את חשיפת בית הכנסת וביצוע עבודות שיקום ראשוניות. כמתכנן נבחר האדריכל דן טנאי ששיקם ושיחזר את בתי הכנסת בירושלים העתיקה.
 
עבודות החשיפה בביצוע אנשי קרית ארבע ומתנדבים החלו למחרת עצרת הזכרון לנרצחי תרפ"ט בכ' אב תשל"ו. המקום הראשון שנחשף בשלימות היתה החצר שבפתחו הדרומי של בית הכנסת. ממזרח נחשף חדר הרוס למחצה שהיה מחובר לחצר ולאולם בית הכנסת. תאור החדר תאם לתאור עזרת הנשים שהיתה צמודה לבית הכנסת. במרוצת חדש אלול תשל"ו הושלמה חשיפת אולמו המרכזי של ביהכ"נ. בקיר הצפוני נחשפו שתי הגומחות שהכילו את שני ארונות הקדש שבהם היו ספרי תורה רבים.
 
לקראת ראש השנה תשל"ז נחשף כל האולם המרכזי של ביהכ"נ. תכניתו של האדריכל יעקב פינקרפלד התגלתה כמדוייקת לחלוטין.
 
בשבת שלפני ראש השנה תשל"ז נערכה תפילה ראשונה בבית הכנסת מאז שחרבה הקהילה בשנת תרפ"ט. קידוש חגיגי ושמחה רבה פקדו את המקום. בראש השנה תשל"ז נערכו במקום תפילות בהשתתפות קהל גדול מקרית ארבע ואורחים רבים.
 
אך השמחה היתה מוקדמת מדי. הממשל הצבאי צוה להוציא את ציוד התפילה במוצאי ראש השנה בטענה שעדיין לא אושר המקום לתפילה. נסיונות להעביר את ההוראה נכשלו, ותוך כדי מגעים עם גורמים בממשלה והרבנים הראשיים, פונה הציוד מבית הכנסת.
 
צבור תושבי קרית ארבע לא השלים עם הגזרה, ובשבת שובה ירד צבור גדול מקרית ארבע להתפלל בבית הכנסת. המתפללים פונו בכח ע"י צבא רב שהובא למקום, בפיקודו האישי של מפקד יהודה ושומרון וקצינים בכירים נוספים, לעיניהם הצוהלות של ערביי העיר.
 
הקשר בין האירועים האלה להשמדת ספרי התורה והשחתת הציוד במערת המכפלה, בערב יוה"כ תשל"ז ע"י פורעים ערבים מתבקש מאליו.
 
לאחר חדשים מספר ניתנה רשות להמשיך בעבודות החשיפה בניהולו של מר חיים זילבר. נחשף אולם קטן מצפונו של בית הכנסת הגדול ובו גומחה לארון קדש. מתאורים שונים התברר כי זהו בית הכנסת האשכנזי שנקנה ע"י האדמו"ר האמצעי של חב"ד בשנת תקפ"ג (1823 למניינם). ביקורו של שר הבטחון החדש עזר ויצמן במקום בשבט תשל"ח היה מפנה שלישי בתולדות המקום. הוא הורה להפסיק בעבודות החשיפה והשיקום באמרו "אתם חופרים כאן צרות". המקום הוכרז כשטח צבאי סגור והכניסה אליו נאסרה. בית הכנסת חזר לשיממנו ולסכנת התמוטטות שאיימה עליו, ואף על השרידים שהחזיקו מעד עד אז.
 
ההפסקה בעבודות גרמה לתסיסה רבה בקרב תושבי הקריה, ופרופ' טבגר נעצר על שום שהיה חשוד כי התפלל בבית הכנסת על שם אברהם אבינו, לאחר שהוצא נגדו צו הגבלה ע"י הממשל הצבאי. 'נעצרתי במוסקבה משום שגייסתי יהודים כדי להתפלל במנין בבית הכנסת, ועתה נעצרתי ע"י היהודים על שום שהתפללתי בבית כנסת', אמר בן ציון טבגר עת נעצר שוב ושוב, על שום שהתעקש לשוב למקום, להתפלל בו ולחשוף ולשקם אותו". (הצפה יז תשרי תשלו)
 
הגיעו ימי "שיחות השלום" עם מצרים באו לעולם ועמן החלטה על תכנית האוטונומיה הערבית ביהודה ושומרון. הוחלט ע"י המתיישבים בקרית ארבע בחדש תשרי תשל"ט, להכנס לביהכ"נ לצמיתות. למחרת ראש השנה, בצום גדליה, ירדה קבוצה של כשלשים תושבים, ביניהם אישי צבור מקרית ארבע לבית הכנסת. הובא ציוד למקום כשהמטרה – ישיבה במקום, שיקום ביהכ"נ ובניינו. הממשל נערך לפינוי, אך לבסוף החליטו התושבים לעזוב את המקום מרצונם, כדי לאפשר לממשלה לפעול להמשכת הבניה וחידוש הנוכחות היהודית במקום.
 
משלא התקדמה מגמה זו, נכנס קבוצה נוספת של יהודים, והימים ימי חוהמ"ע סוכות תשל"ט. הפעם היתה הכניסה מתוך החלטה נחושה לא לעזוב את המקום. הקבוצה התבצרה בבנין יהודי סמוך, ורק לאחר כמה שעות של מאבק עם הצבא פונו ונעצרו.
 
בחדש חשון תשל"ט חודשה העבודה, ניבנו קירות בית הכנסת, הושלמו הקמרונות, חוזקו קירות רעועים, והבנין עמד על תילו.
 
כרעם ביום בהיר אירע המעשה המחריד – נרצח הבחור יהושע סלומה ביום י"ג שבט תש"מ. היה זה לא הרחק מבית הכנסת ההולך ונבנה, בתוך השוק החברוני, בעודו מהלך בין הדוכנים לקנות פירות א"י לקראת ט"ו בשבט. יהושע עלה לארץ במסגרת ההכשרה של בני עקיבא, ולמד בישיבת ניר קרית ארבע. היה זה הרצח הראשון בחברון מאז חודש היישוב היהודי בקרית ארבע, והרצח הראשון מאז הטבח של ששים ושבעת היהודים בתרפ"ט. דמים בדמים נגעו.
 
חומרת המעשה הזה לא נבעה רק מעצם היותו "תועבת התועבות", אלא גם משום ששוב ריח שפיכות הדמים החל לנדוף בחברון. האוכלוסיה שהניפה דגלים לבנים באותו יום בו נכבשה חברון י"ג שנים קודם לכן, שבה ונקטה את אמצעי הרצח. רצח זה הווה תקדים, תקדים לרצח אזרחים יהודים בחברון. מששב צה"ל ועמו עם ישראל לפאתי חברון, היו משוכנעים כל ערביי העיר כי נקמת נרצחי תרפ"ט תתבע לאלתר. ולא היא. העדר כל תגובה ממשלתית באותו יום הוא החוליה הראשונה שהובילה לרצח יהודים בחברון.
 
 
 
לאחר הרצח התקיים דיון בממשלה "שהחליטה באופן עקרוני שלא יתכן שייאסר על יהודי לגור בחלק כלשהו מארץ ישראל, בפרט בעיר הקדש חברון, עיר שגרו בה יהודים במשך כל הדורות". ההחלטה היתה עקרונית, והממשלה קבעה כי יתקיים דיון מעשי במרוצת השבועות הבאים. ואכן חודש וחצי לאחר מכן התקיים דיון בממשלה שבו התקבלו כמה החלטות:
 
א.    זרוז השלמת בנית בית הכנסת ע"ש אברהם אבינו.
 
ב.     הקמת מספר דירות על יד בית הכנסת כדי להתחיל בקיום חיים יהודיים במקום: הקמת דירה לרב הקהילה, דירה לרכז החברתי של הקהילה, ודירה לאחראי על הבטחון.
 
ג.       לשקם את בית הדסה ולסייע למשפחות הגרות בו.
 
ד.     פתיחת מסגרת לימודית קטנה.
 
רצח יהושע סלומה החיש את תהליך שיקומו של הרובע היהודי, ובניינו של בית הכנסת ע"ש אברהם אבינו. מצער הדבר ביותר שהיה על עם ישראל להגיע למצב כזה כדי שבנין חברון יתקדם ויזדרז. אך לא רק זאת. כל ההתיישבות היהודית בחברון קבלה מפנה דרסטי בעקבות הרצח של יהושע סלומה הי"ד, וזכותו תגן עלינו לעד.
 
בד בבד עם שיקומו של בית הכנסת ,שוקמו גם כמה דירות ובתים לידו בהתאם להחלטת הממשלה, ומשפחות על ילדיהן החלו להתגורר במקום. ישיבת "שבי חברון" שהיתה בבית הדסה הועברה לבית הכנסת, וקול תורה והמולת חיים נשמע בכל הסביבה.
 
אחרי מספר חדשים, ביז באייר תשמ, נרצחו ששה בחורים בשער בית הדסה. האירוע הביא זעזוע כללי, והאיץ את תהליכי בנין חברון.
 
ביום ששי ח"י באייר תשמ"א, במלאת שנה לרצח הששה, התקיים טכס חנוכת בית הכנסת המשוקם והשלם. בחוהמ"ע סוכות תשמ"ב הוכנס ספר תורה ע"ש הרשל"צ הרב יצחק ניסים זצ"ל לבית הכנסת.
 
בחדש אב אותה שנה התרחב הישוב במקום. הובאו קראוונים לשטח הרובע והועמדו ליד בית הכנסת. משפחות נוספות התיישבו בהם, כשברגע נראות חורבות הרובע היהודי, עם שקעי המזוזות, עדות לקהילה מפוארת בעבר, וצווי על שיקום ובנין בעתיד.
 
ב-י" מנח"א תשמ"ג התקיימה עצרת זכרון לפרופ' בן ציון טבגר ז"ל ברחבת בית הכנסת. רחבת בית הכנסת נקראה על שמו, רחבת בן ציון, לזכר פעלו של מי שהיה הראשון שלקח לידיו את מצבו המושפל של המקום, וחתר לשיקומו.
 
עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות חברון ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.
 
 
 
ג. בית "חסד לאברהם" – הדסה
 
 
 
הרב לוינגר: "לאחר שחרור חברון במלחמת ששת הימים היתה התעוררות מסויימת. הישנים התחילו להתעורר, אך היקיצה המועטת הביאה את המתעוררים רק עד סמוך לחברון. הוקמה קרית ארבע סמוך לחברון – הגענו מנגד לחברון ושמה לא באנו.
 
ברוך ה' הפוקח עורים אשר לא הסיר חסדו ופקח עיני נשים צדקניות ממשיכות דרך שרה אשר צדקה יותר מאברהם, ממשיכות דרך בנות צלפחד בן חפר ושאר נשות המדבר, שלא היו מוכנות להשתתף בעצת בעליהן שדברו בגנות הארץ. דרך הסבתא מנוחה רחל בתו של האדמו"ר האמצעי של חב"ד, שעלתה לחברון על פי הוראת ה"צמח צדק", גרה בחברון יותר מחמישים שנה, ורבנים גדולים גאונים וצדיקים ראו לעצמם זכות לבקרה לקבל ברכות מפיה, וסרבו לשבת בפניה גם כשבקשה מהם לשבת.
 
במוצאי שבת כ"ח בניסן תשל"ט, חדש הגאולה – שבה ונגאלה עטרת העיר חברון בזכות נשים צדקניות. ברוך מציב גבול אלמנה".
 
בית הדסה הידוע בשם "חסד לאברהם" נבנה כבית מרפא של קהילת חברון בשני שלבים.
 
שלב הבניה הראשון בשנת תרנ"ג (1893 למניינם), כפי שמעידות כתובות בקומתו הראשונה של הבנין. בכתובות אלו מצויינים שמות של תורמים מערי צפון אפריקה אשר הקימו את החדרים השונים "לבית מנוחה להחולים פעה"ק חברון ת"ו". כתובות אלו נתגלו רק לאחר כניסת הנשים לבנין, ולא היו ידועות במשך השנים האחרונות.
 
הקומה השניה של הבנין נבנתה בשנים תרס"ט-תרע"א (1909-1911 למניינם) בתרומת יוסף שלום מבגדד ומשה ששון מהודו. בקומה זאת נבנתה מרפאת יום, חדרי חולים, ובית כנסת "חסד לאברהם". ארגון "הדסה" באמריקה תרם את משכורת הרופא והאחיות, ששרתו במקום את החולים היהודים והערבים כאחד ללא כל תשלום. סמוך לבנין בבית נפרד גר הרוקח בן ציון גרשון (על שמו קרוי הבית היום "בית הרוקח").
 
במאורעות תרפ"ט הושחת ונהרס הציוד הרפואי וספרי הקדש שהיו במקום. הרוקח בן ציון גרשון ומשפחתו נרצחו באכזריות. רבני הקהילה הספרדית הרב חנוך חסון והרב יוסף קסטל, שגרו גם הם באותו בנין, הומתו במיתה משונה.
 
בשנים תר"ץ תרצ"ו נעשה נסיון לחדש את קהילת חברון, חודשה פעילותו של בית הדסה, אך נקטעה עם פרוץ המאורעות בשנת תרצ"ו.
 
 
 
"בתש"ח, בתקופת מלחמת השחרור, בשעה שהעם היהודי נלחם על עצמאותו, השתלט הלגיון הירדני על חלקים ניכרים של ארץ ישראל לרבות על העיר חברון. מכח כיבוש זה ראה עצמו השלטון הירדני אפוטרופוס על נכסי היהודים בחברון. בית הדסה שהועמד תחילה לרשות בית ספר לבנות בחברון, הועבר לאחר מכן לרשות אונר"א, סוכנות הסעד לפליטים שליד ארגון האומות המאוחדות (עפ"י הסכם). (החלטת השופט יעקב בנאי, ת"פ 3467/76)
 
 
 
עם שחרור חברון ראה עצמו הממשל הצבאי כמי שבא במקום השלטונות הירדניים. אמנם הוסיף הממשל הצבאי לכבד את ההסכם עם אונר"א, אך לערביי המקום לא היה עוד ענין בבית, והוא ננטש ונשאר בעזובתו. (אין לדעת אם ערביי המקום החליטו לזנוח את הבית כתוצאה מכיבוש העיר ע"י צה"ל או לא. כאמור, האוירה בחברון עם כניסת צה"ל לעיר היתה מלווה בחרדות ופחדים, הנה יבואו היהודים וישיבו גמול על כל מה שנעשה להם).
 
בקיץ תשל"ו החלו תושבים מקרית ארבע לנקות את הבית מערמות האשפה והלכלוך שהיו בתוכו, וכללו אף צמיגים ישנים ששימשו את האוכלוסיה המקומית להבערה בצמתי הרחובות. כתוצאה מזה נסגר הבית ונמנעה כניסת זרים אליו. תגובה זו הביאה את אנשי קרית ארבע לגלות את רגשותיהם לבית המיוחד והסנטימנטלי הזה. קבוצות קבוצות החלו להסתנן לתוך הבית במשך הזמן. שיעורים החלו להנתן על גג הבנין ומסביבו בימים ובלילות. שר הבטחון דאז שמעון פרס התבקש להתיר כניסת יהודים לבנין בעקבות ההתעוררות היהודית הזאת.
 
הנסיונות להכנס לבנין הלכו ותכפו. "בחברון בשבוע שבין י"ח-כ"ד אב תשל"ו נערך מצוד על תושבי קרית ארבע. הממשל הצבאי ביצע מעצרים ועשרות תושבים יהודיים הובלו למעצר בבנין הממשל. הם הואשמו כחוק ונפתחו להם תיקים פליליים, על פי חוק לא ברור ואישומים קצת מעורפלים – הפרת הסדר הציבורי של הופר והסגת גבול שלא הוסג". (אהן דולב, מעריב כד אב תשלו). התוצאה לא איחרה לבא. "סביב בית הדסה הציב הממשל הצבאי משמר כבד בתוקף הוראה מלמעלה, להגן על הבנין ההסטורי מפני בעליו החוקיים, כלומר מפני אנשי קרית ארבע המצויידים בייפוי כח מעם המחזיק בשטר קנין על הנכס, עורך הדין הישיש אברהם פראנקו בן ה-80 יליד חברון, התובע מימוש זכאות בעלותו, או לחילופין גאולת חרפת עזובתו של הבית וחידוש ימיו כקדם". (שם)
 
 
 
דומה היה כי נגזר על הבית שנים רבות של עזובה, על שום שמבנה נטוש ועזוב זה הפך ע"י שלטונות ישראל לבית השמור ביותר בחברון מפני יהודים. בית מחוץ לתחום, וכל יהודי הנכנס בשעריו אחת דינו להעצר.
 
 
 
שר הבטחון שמעון פרס נשאל באמצעות דוברו מר נפתלי לביא: מדוע מסרב שר הבטחון להרשות לממשל הצבאי לאפשר מימוש זכות הבעלות היהודית על הבנין. מדוע הוא מונע כניסת אנשי קרית ארבע לבנין, וזאת לאחר שקבלו ייפוי כח לעשות כן מבעליו היהודיים של הנכס. מה הנימוק למניעת כניסתם של יהודים לבנין הדסה, ולו רק כדי להתפלל בבית הכנסת "חסד לאברהם" שבבנין. מתוקף איזה חוק נערכים מעצרים ונפתחים תיקים כנגד תושבי קרית ארבע הנכנסים אל הבית? השיב על כך שר הבטחון: "הבעיה היא משפטית. הבנין הושכר בזמנו ע"י האפוטרופוס הירדני לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, אונר"א. ממשלת ישראל התחייבה בהסכם עם אונר"א ב-1967 להכיר ולכבד את כל הזכויות שהיו לאונר"א בשטחים לפני 1967, ובכלל זה את חוזה השכירות לבנין זה, אין בדעת ממשלת ישראל שלא לכבד התחייבות זו, ולא הוחלט לשנות מצבים משפטיים הן בישראל והן בשטחים המוחזקים בנושא הרכוש הנטוש, הן של יהודים והן של ערבים". (מעריב כו אב תשלו)
 
 
 
עורך הדין אליקים העצני, תושב קרית ארבע, כינה את מדיניות הממשלה "טרגדיה של אבסורד". הוא כתב: "הטרגדיה והאבסורד זורמים במסלול משותף, בית הדסה כשאר נכסי קהילת הישוב הישן בחברון רשומים כחק על שם בעליהם היהודים. אבל הואיל ובתש"ח נכבשה חברון ע"י ירדן, הוקנו נכסי היהודים לחזקתו של 'האפוטרופוס על רכוש האויב הציוני', כלשון התחיקה הירדנית הרואה בנו אוייב. ביוני 1967 כבשה ישראל את חברון וביטלה את כיבוש ירדן, ירשה את שלטונה כאת שאר ערי יהודה ושומרון לפי החוק הירדני. ישראל נכנסה לעור נעליו של האפוטרופוס הירדני על רכוש האוייב, אך מעורה היהודי שלה לא יצאה, כך נעשתה האוייב של עצמה. השלטון נשתנה מירדני לישראלי, אבל היהודי נשאר בחזקת האויב, ורכושו רכוש האפוטרופוס הירדני על רכוש האויב. והרי לך טרגדיה של אבסורד שהעולם טרם ראה דוגמתה..."(שם)
 
נסיון להתסיס את ערביי הר חברון ערב עצרת הזכרון ביום השנה ה-47 למאורעות תרפ"ט, אב תשל"ז, החל עוד בשבוע הקודם לעצרת, עת נודע על יוזמת קבוצת חברי כנסת מהליכוד, המערך והחזית התורתית, שהיו אמורים להפגש עם שר הבטחון, ולבקשו להתיר התיישבות יהודית בבית הדסה, בית כנסת אברהם אבינו, ואולם ישיבת סלבודקה בו נטבחו תלמידי הישיבה בתרפ"ט.
 
 
 
עיריית חברון קידמה את היוזמה הזאת ואת עצרת הזכרון היעודה במברק איום הסתה בחתימתה, שנשלח אל המושל הצבאי של חברון, וזכה לתפוצה נרחבת מעל דפי העתון הערבי "אל שעב" באותו זמן, וזה לשון המברק:
 
"הפחידו אותנו שגוש חברי כנסת קוראים להתגורר בעיר חברון, ובאותו זמן עורכת קבוצת גוש אמונים הכנות לאסיפה בעיר חברון. אי לכך תושבי חברון ומועצת העיריה מגנים את ההפגנות הפרובוקטיביות האלה, אשר מטרתן לשים מכשולים לפני פתרונות השלום הצודק באזור, ודוחים את הנסיונות הפרובוקטיביים האלה, ומטילים על הממשל הצבאי את האחריות המלאה לתוצאות שאין לדעתן מראש. מועצת העיריה מקווה שהשלטונות הצבאיים ילמדו את הנושא הזה, ויפעלו למניעת ההפגנות והאסיפות".
 
 
 
התגובה היהודית לצעד העויין של הרשות המקומית גרמה להפתעה. ביום א' י"ט באב תשל"ו, עת נתקהלו כ-4000 איש מכל קצות הארץ לעצרת הזכרון בבית העלמין, הופץ בעיר מנשר באלפי טפסים בשם "מכתב גלוי אל שכנינו תושבי העיר חברון", והחתום ע"י "תושבים מקרית ארבע". לדברי עורך הדין אליקים העצני, שנימנה על מנסחי המנשר, ולו ידידים רבים בקרב ערביי העיר, ברכוהו רבים על המכתב ובצנעה אף הביעו בפניו את הזדהותם עם תוכנו.
 
 
 
וזה לשון המנשר:
 
"היום, 47 שנים לאחר טבח 1929, בו נטבחו בעיר חברון 63 יהודים – וביניהם זקנים, נשים וטף – אנו עורכים בבית הקברות היהודי אזכרה לזכרם הקדוש.
 
גוש חברי כנסת ביקשו לחזור אל שלושה בנינים של מוסדות יהודים בעיר חברון, העומדים ריקים וללא שימוש מאז אותו יום שחור. נוכח זאת, שלחה מועצת העיר חברון מברק, המגנה אותנו כמבצעי 'הפגנות פרובוקטיביות', וכ'משימי מכשולים בפני פתרונות השלום'. כן הזהירה המועצה מפני 'תוצאות שאין לדעת את סופן'.
 
על כך אנו מבקשים לשאול:
 
במדינת ישראל, כולל בערים ירושלים, חיפה, יפו, רמלה, לוד ועכו, גרים למעלה ממחצית המליון ערבים. האם חייהם אתנו מהווים "מכשול לשלום"?
 
אלפי פלשתינאים מהר חברון עזבו, ועדיין עוזבים, את חברון לחיות בירושלים. היש בחייהם שם, ליד בני דודיהם היהודים, משום "מכשול לשלום"?
 
אלפים מתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה עובדים ומתפרנסים בישראל, בונים ונבנים בה. רמת חייהם עלתה לאין ערוך על מה שראו מעולם מאז שלטון התורכים. האם גם זה "מכשול לשלום"?
 
כולכם שותפים ועדים לתנופת בנין אדירה בכל יהודה ושומרון, ובעיקר בהר חברון. רבים מן הבתים נבנים מחוץ לערים ולכפרים, בשדות הפתוחים – פרזות, באין מחריד. האם גם בכך אשמתנו "בהכשלת השלום"?
 
מי נותן כיום לפלשתינאים יותר שלום, ירדן של ספטמבר השחור, סוריה של טבח מחנה אל זעתר, מצרים שנמצאו לה מטוסים להצלת נומיירי תוך דקות, ואת זעקת טבוחי לבנון לא שמעה – או מדינת ישראל ושכנותם של היהודים?
 
 
 
ביום הזכרון הזה – הרשו נא לנו להזכיר לכם, כיצד פגעו בנו לרעה וגם הרגו בנו – בנשים, בילדים ובאזרחים שלווים – ערבים פלשתינאים. ובכל זאת, משנצחנו במלחמה, אשר גם בה רבו חללינו, נהגנו כלפיכם באנושות, בשכנות טובה ואף באחווה. נוכח ערימות החללים והמעונים בלבנון, הלא תפקחנה עיניכם להשוות, כיצד נוהגים בכם אחיכם לדת ואחיכם ללאום, המוכנים להשתתף עמכם ולשתף אתכם באמת – בדבר אחד בלבד: בשנאת היהודים!
 
 
 
נוכח כל אלה – אנו רואים ככפויית  טובה את ההתנגדות הזו לבואם השליו של יהודים אל בית הקברות שלהם, להתיחד עם זכר קדושיהם. מי שכך נוהג, האין הוא מסכים עם מעשה הדמים של שנת 1929, אשר פתח מעגל קסמים של שנאה, והפיל רבבות קרבנות, משני העמים?
 
עוד זאת: חברי הכנסת לא ביקשו לנשל אף ערבי אחד בעיר חברון, כולל אותם תושבים הגרים בבתים של יהודים נרצחים או מגורשים. כל שביקשו, היה על שלושה מוסדות צבור העומדים חרבים או ריקים.
 
מסוכן מאד הדבר, שמועצת העיר חברון "מטילה אחריות", מראש, על תוצאות. יש בכך אבק של איום וריח של הסתה.
 
אולם אנו לא נואשנו מן התקווה לשבור את חומות האיבה אשר מנסים להקים בין שני העמים...
 
לא הרגל המבקשת לשוב לבית אבותיה ולקברותיהם תגונה, כי אם היד הדוחה, מתוך קנאות וצרות עין.
 
ביום הזכרון הזה, אנו היהודים זוכרים גם – ולעולם לא נשכח – את תושבי חברון הערבים האצילים ועזי הנפש, אשר הצילו מידי הפורעים 280 נפשות יהודים באותו יום שחור של 1929. אנו מעדיפים לראות אותם, ואת דומיהם, כנציגים האמיתיים של בני חברון ושל ערביי פלשתין כולה.
 
אנו, תושבי קרית ארבע,  יהודים ישראלים, מצהירים בזה, כי באנו לשלום, אנו רוצים בשלום וידנו מושטת לשלום. אל נא תדחוה.
 
ולרגל בואו של חודש רמדאן המבורך, אנו מברכים אתכם בברכת שנה טובה, ובברכת שלום ורחמי האל וברכותיו."
 
 
 
מדיניות הסטטוס קוו של ממשלת ישראל נותרה בעינה; "בנין הדסה ישאר סגור". אך גם מדיניות אי ההשלמה עם הסטטוס קוו הזה נשארה בעינה.
 
בשנת תשלח הורשעו ששה נאשמים שנכנסו להתפלל בבנין הדסה, לפני הרכב מיוחד של שלשה שופטי שלום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ונידונו למאסר על תנאי ולתשלום קנסות. זה היה רק חלק מכל המאבק המשפטי שנכרך סביב הבנין, מאז החלו להכנס אליו תושבי קרית ארבע. שני שופטים באותו משפט ציינו בגזר דינם דברים לחובת הנאשמים וגם בזכותם, לאמור: "אין ספק כי הנאשמים עשו מה שעשו מתוך מניעים אידיאולוגיים טהורים, לא קבלו טובת הנאה לעצמם אלא רצו לחדש את הישוב היהודי בחברון ולהחזיר עטרה ליושנה". עם זאת קבעו השופטים ש"הנאשמים אמרו שלא יירתעו ממעשים דומים גם בעתיד. ככל הנראה אלה אנשים המוכנים למען הגשמת האידיאולוגיה שלהם להרחיק לכת ולהפר חוקים ומנהגים, ובית המשפט יגנה תופעה זו".
 
כאשר חדרה, בשנת תשלו, קבוצת תושבים מקרית ארבע לבנין "חסד לאברהם הדסה", נקטה הממשלה מדיניות של "המקל והגזר". היא העמידה את מסיגי הגבול לדין ובד בבד הודיעה על תכנית מתאר לפתוח מואץ של קרית ארבע. תכנית מתאר זו התייחסה לגבעת הטרשים המכונה 'גבעת הג'עברה', המשתרעת סמוך לשטחיה המגודרים של קרית ארבע, שאפסו בה יחידות הדיור, ותהליך גידולה ואכלוסה פסק. גבעת 'הג'עברה' החולשת מיתרון גובה ניכר על מערת המכפלה, על הדרך המובילה אליה ואף על קרית ארבע, כלולה בצו 'תפיסה' לצרכי בטחון משנת תשלא. על אותה גבעה הוקמה תחנת משמר הגבול, והממשלה היתה אמורה להקים עליה יחידות דיור נוספות לקרית ארבע. מאז ועד היום לא הוקם על הגבעה ה'תפוסה' אפילו מבנה מגורים יהודי אחד. להבדיל ממבנים ערביים הצצים עליה חדשים לבקרים.
 
ממשלת המערך הוציאה צו תפיסה על גבעת ה'ג'עברה', אך נמנעה מלממש את הצו בכל הקשור לתכניות הבניה של קרית ארבע.
 
 
 
ממשלת הליכוד לא הפשירה את הקפאון, והסתפקה בהכרזת כוונות טובות חדשות לבקרים. הסוסי הממשלה והתמהמהותה, הולידו יוזמה של עיריית חברון, שהגישה עתירה לבג"צ. ראש עירית חברון פאהד קווסמה וקבוצת טועני בעלויות הקרקע עתרו לבג"צ, שיורה על ביטול צו התפיסה משנת תשלא, ותכנית הבניה היהודית על הגבעה. נציגת פרקליטות המדינה התנגדה אמנם לביטול  הצו, שנשאר בתקפו, אך הכריזה שהממשלה החליטה להפסיק בניית 500 יחידות דיור על שטח של 160 דונם על הגבעה, משמעות הדבר היתה, הכרזה על הפסקת פיתוחה והרחבתה של קרית ארבע.
 
 
 
ראש עירית חברון פאהד קווסמה מיהר להגיב בסיפוק: "החלטת הממשלה היא בבחינת הישג חשוב לתושבי חברון במאבקם נגד קרית ארבע..."
 
 
 
כל המצב הזה בתוספת "הסכמי קמפ דיויד" וצלילי האוטונומיה, חברו יחדיו בשנת תשלט והחישו את גלגלי הרצון לקבוע עובדות בשטח.
 
 
 
וכך היה.
 
אור ליום חמישי כב ניסן תשלט, נכנסו חמש עשרה נשים מקרית ארבע עם כארבעים וחמישה ילדים לבית הדסה באישון ליל במבצע חשאי, ש"דמה בתחכומו הארגוני ובתושייתו למשימת קומנדו נועזת, אף שכל משתתפיו היו נשים וילדים". (אהרן דולב, מעריב ו' אייר תשל"ט)
 
 
 
"כל ענייני האוטונומיה למיניהם באו עלינו כי וויתרנו על חברון עצמה. כך זכורני שברוך נחשון אמר בפגישה שנערכה אצלנו בבית. משפט זה הדליק אצלי נורה אדומה. כשבעלי שמע על התארגנות ספונטנית של נשים לפעולה, קבלנו מיד את ברכתו. 'אני מאמין בנשים', אמר. אני לא חשבתי שנרד. תקפו אותי ספקות קשים באשר לעצם המבצע. כשהערתי את הילדים באותו לילה לקראת הירידה לבית הדסה, היה להם כל כך קר והם לא רצו לקום. עד שלפתע חשבתי לעצמי שאני עושה מעשה מאוד מוזר. היה לי רגע גדול של התנגדות. זה הזכיר לי ספור של רבי נחמן מברסלב, בו הוא מלמד אותנו כי כשאדם רוצה לעשות מעשה טוב תוקפים אותו כל מיני מחשבות שמבלבלות את הרצון..." (מרים לוינגר)
 
 
 
באשמורת הלילה השניה, ירדה משאית גבוהה מקרית ארבע כשיעדה בנין הדסה, ועליה הנשים, הילדים, ערימת מזרונים, כירות בישול, מיכלי גז ומים, מקררים, חבלי כביסה ובית שימוש כימי. חיילי המשמר שהיו מוצבים בחזית הבנין מאז החלו נסיונות הכניסה לבנין, לא הבחינו במתרחש ולא שמעו דבר מעורף הבנין. המשאית שרוחבה היה כרוחב הכביש התחתון של הבנין, הוצמדה אל החלון האחורי, הוצב סולם והפלישה החלה והושלמה באין מפריע. הנשים, הילדים והמטלטלים הועברו לקומה השניה של הבנין.
 
"הנס הגדול היה שתינוקות לא הוציאו הגה, תינוקות בני עשרה חודשים כאילו הבינו את גודל המעשה וחשיבות המעמד. לא הייתי צריכה לתת להם סוכריות, אחרי שנכנסנו לבניין כיסיתי את הקטנים שישנו. התחלנו לנקות את השטח מאבק של שנים, אח"כ התחלנו לשיר. השעה 03:30 בבקר. ירד חייל עם פנס, היה נראה מעט מבוהל ושאל: מאיפה נכנסתם? מתי נכנסתם? אחד הילדים ענה יפה מאד 'יעקב אבינו עשה לנו סולם ונכנסנו..." (שרה נחשון)
 
הנשים דחו כל דרישה לפנות את הבנין, את דרישת מפקד האזור תא"ל בנימין בן אליעזר (פואד), שאיים שאם לא יתפנו מרצון ייאלץ להוציאן בכח – דחו. "עד שהממשלה תקבל החלטה בדבר מימוש זכויות היהודים בחברון ותפתח בתנופת התיישבות ביהודה ושומרון – לא נתפנה מרצון", אמרו. הן לא שעו אף לאזהרת רופא צבאי מפני קדחת המערות, והשיבו שגם החלוצים הראשונים בנו את הארץ תוך סכנת קדחת. (הארץ, ניסן תשלט)
 
 
 
השורות הללו נכתבו בסמוך מאד לכניסת הנשים לבית הדסה:
 
"06:50 אויר פסגות. אנו כאן כבר למעלה משלש שעות ואין זכר לפינוי. מי היה מאמין ש'הפלישה' תהיה כל כך קלה ומוצלחת? ארץ ישראל פתחה את דלתותיה והזמינה אותנו להכנס. ואנו כאן ברוך ה'. החיילים לא הבחינו במאומה, וכי מדוע היה עליהם להבחין, וכי אויבים אנחנו?! 07:00 בחדשות: 'קבוצה של 15 נשים ו-40 ילדים השתלטה על בנין הדסה ע"י תחנת האוטובוסים בחברון, במחאה על הקפאת כל פיתוח על גבעת הג'עברה'. השתלטה? או חזרה הביתה כעבור שני דורות?... והאמנם רק מחאה?! היש כלי תקשורת לרחשי לב של אמת?" (זהבה נתיב, עלון בית הדסה מס' 1)
 
 "...ברגעים ההם בהם נסענו במשאית דחוסה כופפים קומתנו ומשפילים ראשינו מחמת עינא בישא, ראיתי בעיני רוחי קבוצת מעפילים עולה לארץ ישראל, ואפילו בתוככי ארץ ישראל נאלצת לעשות דרכה במסתרים ובדרכי עקלתון. הבחורים היקרים שסייעו לנו נדמו בעיני כאנשי הפלמ"ח וההגנה שמסרו נפשם על עליה ב'... כשהצטרפתי היום למסדר יום הזכרון של הילדים, הם שרו משירי הימים ההם, ומכל מרפסות השכנים ניבטו ערבים שכבדו אף הם את חללי צה"ל בקימה ובהבעת פנים מכובדת. ובזה חשתי כי נסגר המעגל. מלחמת השחרור מתחילה לבא על תיקונה. הטאבו על מגורי יהודים בלב ערי יהודה ושומרון נפרץ. שום דבר בעולם לא ישוב להיות כשהיה..." (שם).
 
 
 
הכניסה לבית הדסה יצרה מערכת לחצים רבת עצמה על הממשלה. הזרקורים הופנו לחברון. תשומת הלב גברה. דעת הקהל הפנתה מבטה אל עיר האבות – ולא מבט חטוף...
 
הואיל והכריזו נשות בית הדסה כי לא תתפנינה מרצון ויהי מה, נמנע הממשל לפי שעה מפינויין. שכן בנסיבות מביכות כאלה אחת משמעותו של פינוי – שימוש בכח צבאי נגד נשים וילדים. וכך הן כתבו בגילוי הדעת הראשון:
 
"כאשר התיישבנו לפני שמונה שנים בקרית ארבע, לאחר שלש וחצי שנות ישיבה בתוך גדרות בית הממשל, היה זה מתוך פשרה והליכה לקראת הממשלה. משאת נפשנו היתה ועודנה התיישבות יהודית בתוככי חברון רבתי. וזאת מבלי לנשל אף ערבי!
 
כיום אנו עומדים בפני שוקת שבורה. אפילו בקרית ארבע המשוועת לתוספת דירות, גזרה הממשלה קפאון בנין ופיתוח. על גבעת הג'עברה שהובטחה לנו עוד לפני שמונה שנים, הוחל לאחרונה בעבודות תשתית, והנה התבשרנו שאף היא הוקפאה. החלטנו שהשעה קריטית, ונשות הקריה חייבות אף הן לצאת למאבק. בעזרת ה' יתברך, מימשנו בימים אלה  - אור לכ"ח ניסן תשל"ט - את ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתוככי חברון רבתי.
 
בעליו של בית הדסה, העו"ד הישיש אברהם פראנקו (יקיר ירושלים השנה), העביר לנו את הבעלות ומסר בידינו באופן חוקי-משפטי את הקושאן. בבנין זה טבחו הערבים בתרפט עובדי רפואה יהודים שטפלו בערבים חינם אין כסף.
 
בבנין זה אין בעיות נישול. זה שנים שהוא עומד שומם וריק, מלבד חיילי צה"ל שהופקדו לשמור, לבל נממש את בעלותנו החוקית עליו.
 
אנו מכריזות קבל עם ועולם – לא נזוז מפה!!! אם יסלקונו מכאן בכח הזרוע – שוב נשוב!!! חברון עיר האבות וראשית מלכות דוד – לא תשוב להיות יודנריין!" (דבר נשות הדסה, ל' ניסן תשלט)
 
 
 
דעת הקהל רבתה בעיסוק בפרשה הזאת, ועמה תפח הלחץ על ממשלת ישראל.
 
כך כתב שמואל כץ:
 
"מעבר לגיחוך יש במעשה המחדל של הממשלה בחברון משמעויות מדיניות ברורות. בזמן האחרון מרבים דוברים של הממשלה ובראשם שר החוץ וראש הממשלה להסביר כי תוכנית האוטונומיה מיועדת להבטיח חיים בשלום בצוותא של יהודים וערבים. לדיבורים אלה אין מלכתחילה ערך רב, כאשר הם נמדדים לאור היסורים של הנאבקים על התנחלות, הבאים להם מידי הממשלה. עתה בחברון מפגינה הממשלה עד כמה דיבורים אלה ריקים מתוכן. כי מתנחלי חברון הם הם המממשים יום יום הלכה למעשה את החיים בצוותא, והממשלה קובעת שחיים בצוותא הם בלתי חוקיים". (מעריב, יז אייר תשלט)
 
עצומות וקריאות ציבוריות בעיתונות היו דבר יום ביומו.
 
בעצומה שנכתבה ע"י היישוב קדומים נאמר:
 
"בגין! אל תשלים עם דממת המוות שהשתררה בבתי הרובע היהודי בחברון לאחר הטבח ביהודים בפרעות תרפט. המרצחים הערבים טיהרו את חברון מיהודים. חובתך להשיב עטרה ליושנה בעיר חברון. אם אתה נרפה, לפחות אל תפריע לנשים האמיצות בבנין הדסה הנאבקות למען כבוד ישראל. מניעת יהודים משיבה לבתיהם בחברון, הינה השלמה עם זוועות הפורעים הערביים. את הפורעים הערביים מתרפט שמסתובבים עדיין חפשי יש להעמיד לדין!
 
בבנין חברון יהודית נגול חרפת הטבח!" (שם)
 
 
 
ועד הנשים למען חברון קרא לממשלה "להשלים עם ישיבתנו בבית הדסה, לברך עליה ולאפשר איחוד משפחות בימים הקרובים... ישיבתנו היום בבית הדסה שהינו בנין יהודי ונמסר לנו כחוק ע"י בעליו, בודאי חוקית יותר מהישיבה במלון פארק ומהעליה לסבסטיה, בהם תמך מנחם בגין לפני היותו ראש ממשלה". (עלון בית הדסה מס' 1)
 
במוצאי שבת פרשת אמור תשלט, נערכה עצרת הזדהות ליד בנין הדסה בהשתתפות מר אברהם פרנקו הישיש, מי שהיה יו"ר הקהילה היהודית הספרדית לפני מאורעות תרפט. הוא אמר בין יתר דבריו: "בחלומי הרע ביותר לא תארתי לי שאחרי 50 שנה מהטבח האכזרי שעשו בני העם האציל כביכול, ששחטו אותנו כעיזים, יהיה עלינו להלחם על החזרת הרכוש הגזול לבעליו. לא פיללתי שמדינה יהודית תתנהג כך עמנו, שלא תחזיר העטרה ליושנה. אנחנו לא ברחנו כמו הערבים שהרכוש שלהם נחשב רכוש נטוש – אנחנו גורשנו. ממשלת המנדט הוציאה את הישוב היהודי מחברון, אבל אנחנו לא שכחנו את חברון. הארץ היא שלנו... באנו להגיד לכם שאנחנו אתכם, ושנעשה הכל כדי שהרכוש הגזול יוחזר אליכם, ובכדי שכל יהודי הרוצה בכך יוכל לגור בחברון".(שם)
 
באותה עצרת קרא חנן פורת בין יתר דבריו: "בשעה שאומרים פה 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', אומרות נשות הקריה היושבות בבית הדסה: 'תנו לנו נחלה!".
 
בכט אייר תשלט, כחדש אחרי שנכנסנו לבנין, השתתפו אלפי נשים בצעדת הזדהות בחברון עם נשות הדסה ביום השנה ה-12 לשחרור חברון. באותו יום אמרה שרה נחשון: "שואלים אותנו האם איננו מפחדות לגור בחברון? על כך רצוננו להשיב: אם מישהו צריך לפחד אלו הם ערביי חברון, אשר יודעים שטרם התנצלו על אותה שחיטה מחרידה בתרפט. לנו אין מה לפחד. אנו שבנו הביתה, ואדם בביתו מרגיש טוב ואינו מפחד".
 
 
 
"במקרה הכי גרוע ונפונה נגד רצוננו, אין בכוונתנו לחזור לקרית ארבע. אם יהיה זה ליד בית הדסה, או בכביש המוביל לקרית ארבע, או ליד השער, שם נשב, עד שתתקבל החלטה ממלכתית לתיקון העוול, ולהכרזת הזכות היהודית לגור בעירנו חברון" – אמרו (שם). חלפו הימים, ותחושת האיום על הפינוי פינתה את מקומה לחיי יום יום של אמהות וילדיהן. ילדים יצאו ושבו לביה"ס וממנו, אמהות יצאו לקניות בעיר, והבנין נכנס לחיי שגרה חברונית. כעבור שלשה חדשים אוחדו המשפחות וניתנה רשות לבעלים להכנס לבנין. זו היתה ראשית התהליך שהביא את הממשלה לשקם את הבנין ולהפוך אותו לבית יהודי חי בתוך חברון. אט אט החלו המשפחות לחיות חיים שגרתיים בחברון.
 
אף תושבי קרית ארבע התרגלו למצב, ואף סיגלו לעצמם פעולות מיוחדות המעודדות ומחזקות את המשפחות ואת הישוב היהודי בחברון. השגרה החברונית גברה, עד שאירע המעשה שהטיל אבל כבד על עם ישראל בכלל ותושבי קרית ארבע בפרט.
 
בערב שבת קדש פרשת אמור יז באייר תשם, כשהגיעה קבוצת מתפללים ממערת המכפלה לבית הדסה כדי להשתתף בשירת "שלום עליכם" ו"אשת חיל" ליד השולחנות הערוכים כמידי שבת בשבתו, הותקפה ע"י חולית מרצחים מל פתח בית הדסה. ששה נהרגו באותה התקפה, מרביתם בחורי ישיבות. ושוב אי אפשר שלא לראות בכך את המעגל הטרגי הסוגר את חברון מתרפט עד היום. ושוב דמים בדמים נגעו.
 
 
 
כך תאר את הדברים בני גל:
 
"שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא..."
 
צרור ממושך של יריות בקע מכיוון חברון. הפסקנו את המזמור וקפאנו על מקומנו דרוכים. התפוצצות עזה נשמעה, ולאחריה צרור נוסף, מהרנו לחלון והשקפנו לעבר חברון.
 
למטה על הכביש פוסעים להם אחרוני המתפללים, אור בוקע מחלונות הבתים, נרות שבת דולקים. השכנים ניצבים סביב שולחן שבת, מקדשים את היום.
 
"אולי זה המטווח באום דרג'...אולי תרגיל...אולי מישהו פלט צרור..." המחשבות נטרפות במהירות, מנסות לקרוע את מעטה השלווה והניחותא בה מתעטפת הנשמה בערב שבת.
 
"ואולי..."
 
שביבי אימה ראשונה בצבצו בעיניים.
 
לאחר שנייה, היינו על המדרגות, מתנשמים בריצה מהירה. נשמעו עוד צרורות ועוד התפוצצויות...
 
קפצנו לג'יפ. "פתח את המכשיר, להוציא נשק מהחלונות. לפתוח ניצרות, סע לעיר..."
 
חליפות שבת וחולצות לבנות, נעליים מצוחצחות למשעי, ומחלון הג'יפ יהודים שבים מהתפילה. חוסמים מעט את הדרך, שולחים מבט סלחני. "לשלוח אמבולנסים",  מצפצף המכשיר.
 
אני נזכר בילדים שנותרו ליד השולחן. ללא קידוש, ללא זמירות והפתעות. "לא נורא", אני חושב, "תוך כמה דקות נשוב הביתה". קול בקשר: "התקפה על בית הדסה...אמבולנסים..." נקטע קולו.
 
צריך להסתגל למצב החדש, לעבור במהירות למציאות שונה לחלוטין. "אולי היה זה נסיון של תקיפה על בית הדסה, והחיילים הדפו את הפורעים ביריות ורימונים...?" מועקה עמוקה ופנימית אומרת לי שאין זה כך, והחרדה גוברת.
 
חלפנו ליד ביתו של ג'עברי. שקט בעיר, דממת מוות. "צריך לחסום את היציאה לכיוון יאטה, צריך לבוא אליהם מהגב, מוכרחים לתפוס אותם".
 
"תתקשר לקריה", אומר מישהו "שיורידו את כל האמבולנסים, מי יודע כמה נפגעים יש. לפקוח עינים, אולי נתקל בחוליה, להיות מוכנים לפתיחה באש".
 
חברים בחולצות שבת מתרוצצים בשטח, "ב"ה שבאתם, יש הרבה נפגעים, הנה כאן ישנם כמה פצועים, תבדקו גם את ההוא שם..."
 
רצנו אל "ההוא שם..." מן הצד הפכנוהו על גבו...
 
לא כך בקשנו לראותך אחינו אלי הזאב, מה לך כאן, באפלולית הסימטה, הרי הבטחת ואמרת: "אותי לא יצליחו להרוג!", ואנחנו האמנו.
 
בצד מתארגן מירדף בעקבות הרוצחים. "לא לרדוף", צועק מישהו "קודם כל נטפל בפצועים".
 
אמבולנס ראשון יצא לדרכו. מה ששולט בכל הוא השקט. עם כל התכונה וההתרגשות, הדממה כבדה מכל. פצוע אנוש שותת דם, מורה באצבע לעבר פצוע סמוך, מסמן כי יניחו לו ויטפלו בחבריו.
 
"אני בסדר", מרגיע פצוע אחר, "רק שריטה קטנה ברגליים, טפלו באחרים!"
 
החולצות כבר אינן לבנות, מלחמה נגד השעון: מהר, מהר, לטפל, לחבוש, לעודד. מחשבותי נושאות אותי אל האולם הגדול בבית הדסה, שם שולחן ערוך, ומפה לבנה, נרות וחלות, והמון ילדים בחולצות לבנות לועסים חלה מתוקה ומזמרים.
 
רצון כביר לחלוץ נעליים ולרוץ בעקבות הרוצחים ולא לשוב, בעוד הם בחיים.
 
כמו בשקופיות, מתייצבות לעיני תמונות הרחבה לפני בית הדסה: הפגנות ומאבקים, פראנקו הקשיש מבקר, פרס ופמלייתו, אנשי ההתיישבות מחוג עין ורד מטפסים על החומה – ומושבניק שזוף ושרירי צוחק ושואל את החייל בשער: "מה זאת אומרת, אני לא יכול להכנס לבניין?" הרב משה סגל תוקע בשופר מול חומת בית הדסה, חיילים גוררים מתפללים מהרחבה, דגל מונף על הגג, פלישת האמהות עם הילדים.
 
אהבת הדסה על לבבי.
 
והבנין המסוגנן ניצב על עמודיו השמנים ושותק.
 
ועוד שקופית: בית הדסה לאחר פרעות תרפט. הרס וחורבן, בקבוקי תרופות ומיטות ארונות ותמונות כבמהפיכת סדום ועמורה, קירות מפוייחים. ברחבת הבנין, שוטר בריטי מזויין, "אין כניסה לבנין"!
 
שקט בסימטה, כולם נסעו.
 
צריך למהר לבית חולים "עליה", שלא יגעו בפצועים, להעביר את כולם לממשל.
 
המרפאה בממשל מלאה עד אפס מקום: צינורות, מחטים, חוסמי עורקים ואגדים. הוראות נמסרות בשקט. "יין", מבקש אחד הפצועים. הוא שוכב במקומו ומזמר: "צרכי עמך מרובים ריבונו של עולם, אי...אי...אי... שלום עליכם מלאכי השלום..." "אני מצטערת, אין לנו יין", אומרת החובשת, "גם לנו לא היה השבת יין, לא היה במחסן". "לא נורא", עונה לה הפצוע וממשיך בזמירות.
 
חובש מתרומם מעל הפצוע ובאנחת רווחה אומר: "הצלחתי!" הנוזל במיכל האינפוזיה מטפטף בקצב, טיף, טיף, טיף, כל העיניים מופנות אל הטיפה הבאה... "אפשר לעזור במשהו?" שואל מילואימניק בכובע פלדה. "תתפלל", עונה לו החובש. אחד מבחורי הישיבה מביט בו בפליאה. "כולנו אחים, חביבי, אומר לו החובש, זה הכל דם אחד".
 
"ההליקופטר הגיע"!
 
התפרצות של תקוה ושמחה, "מהר...מהר..."
 
רוח נושבת מכנפי המסוק, רופאים מתרוצצים מכשיריהם בידיהם, בשקט, ביעילות, בחרדה, מהר...מהר... חם בבטן המסוק כאן מתחילה ספירה חדשה. "תוך עשר דקות נהיה בחדר המיון בהדסה", אומר הטייס, בחור גבוה ומוצק. "נעשה מה שאפשר, יהיה בסדר".
 
"איננו רוצים להפרד מכם" אני כמו אומר בשקט לפצועים, "תגמרו את העסק ותחזרו לקריה, צריך לעשות קידוש, הילדים מחכים, השולחן הערוך, הנרות דולקים".
 
"הדסה – חברון והדסה – ירושלים, הם לא מבינים שזה אותו דבר?"
 
חברון וירושלים – וביניהן המסוק.
 
הדלת נסגרת לאטה, אלונקות וסדינים, אור אדמדם בחלל המסוק, הכנפיים מגבירות סיבובן, רוח ורעש.
 
אור קטן מנצנץ, מפלס דרכו בעלטה, מחברון לירושלים, נעלם בין הכוכבים בשמיים. צאתכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
 
שמן זך למנורת המאור, מנורת שבעת הבנים.
 
"יהושע סלומה, חנן קרוטהמר, שמואל מרמלשטיין, צבי גלאט, אלי הזאב, יעקב צימרמן, גרשון קליין. השם יקום דמם!" (בני גל, "נקודה" 9, סיון תשמ)
 
 
 
הארץ רעשה. כ-200 נציגים מיישובי יהודה שומרון וחבל עזה התכנסו בכנס חרום בגוש עציון. "בעוד שבערב שבת אמור נתבשרנו על הפסקת שביתת הרעב, שארכה 45 ימים, הארוכה ביותר בתולדות המאבקים על ארץ ישראל... שעות ספורות לאחר מכן חולל הקודש בחברון...".
 
הכנס הוליד הצהרות והחלטות המטילות את האחריות על שר הבטחון, תביעת התפטרותו, ותביעות חד משמעיות באשר לחברי ה"ועדה להכוונה לאומית". אי אפשר היה להמלט מפני המחשבה המטרידה – הזהרנו והזהרנו, ואת אשר יגורנו בא.
 
 
 
רצח השישה הי"ד, הביא את הממשלה לקבל החלטות חדשות באשר לחברון.
 
א.    לגאול את בית הרב חסון, שבו התגוררו עדיין משפחות ערביות.
 
ב.     לגאול את בית שניאורסון על חלקיו היהודיים.
 
ג.       פינוי הבתים שמהם נזרקו הרימונים, תוך מתן פיצוי כספי, ובניית מגורים ליהודים במקום.
 
ד.     תיכנון בית לזכר הששה ליד בית הדסה שיקרא בית הששה.
 
ה.    זרוז שיקום בית הדסה.
 
 
 
לאחר הרצח ניתנה התשובה הטבעית על ידי בני ישיבות – הוקמה ישיבה על קברם. כך דרשו חז"ל על הפסוק "וכבוד עשו לו במותו" – "מלמד שהקימו ישיבה על קברו". באותו מקום הוקמה ישיבת "שבי חברון" – שבו בנים לגבולם. אוכלסו הבתים בסביבה – בית חסון ובית שניאורסון – ע"י משפחות יהודיות. כך נולד רח' "דוד המלך", רחוב יהודי על בתיו היהודיים.
 
 
 
בפסח תשמג הוחל בשיקום בית הרוקח בן ציון גרשון ובית הרב חסון. נבנתה קומה נוספת על שתי הקומות שכבר היו בבית הדסה, בעתיד תכנסנה עוד משפחות לגור בו, ויפתח בו מוזיאון לתולדות ההתישבות בחברון בכל התקופות.
 
 
 
התפתחה מעין דינמיקה שהותירה רושם קשה: הרגשה שרצח יהודים בחברון הוא זה שמקים ובונה את העיר, או באופן בוטה יותר, צריכים לחכות שיקרה משהו טרגי כדי שישוקם עוד בית בחברון. כך אירע עם רצח הקדוש יהושע סלומה, כשהוחלט על שיקום הרובע היהודי, כך אירע ברצח הששה ליד בית הדסה כשהוחלט על שיקום האזור, וכך אירע גם באשר לבית רומנו.
 
 
 
ד. בית רומנו ורמת ישי
 
 
 
בית רומנו נבנה בשנת תרלט (1879 למניינם), ע"י הגביר אברהם (מרקאדו) רומנו, שהיה קבלן לאספקת מזון לצבא התורכי, ובן למשפחה אמידה מאיסטנבול שבתורכיה. הבנין המרווח שניבנה מחוץ לריכוז הישוב היהודי דאז, שימש למגורי המשפחה, ומרכז לאירוח זקני הקהילה התורכית שעלו לחברון. בבנין הוקם גם בית כנסת שכונה "בית הכנסת האיסטנבולי".
 
כשעלה לארץ הרב חזקיהו מדיני בשנת תרסא (1901 למניינים), הזמינו אותו בני משפחת רומנו לשכון בביתם (הגביר מרקאדו רומנו נפטר בדמשק בשנת תרמו). הרב מדיני הקים ישיבה בבית רומנו, והשפיע השפעה רוחנית על תלמידיו ועל קהילת חברון כולה. הוא שקד על מפעל חייו – האנציקלופדיה התלמודית "שדי חמר", ונפטר בשנת תרסה. הוא נקבר בבית העלמין היהודי העתיק בחברון, ורק 70 שנה לאחר מותו נגאל מקום קברו והוחזר ציונו ליושנו ע"י פרופ' בן ציון טבגר ז"ל, לאחר שהיה הרוס הרבה שנים קודם לכן.
 
 
 
בית רומנו נרכש ע"י חסידי חב"ד מהגביר אברהם רומנו ואשתו, שנקלעו לקשיים כספיים ועמדו למכור את הבית לעשיר מוסלמי. ברכישת הבית התעניינו גם גורמי מיסיון וחברת אליאנס. כמעט שנגמרה מכירתו לאחד מנכבדי הערבים בעיר, אך הדבר נודע לר' שמעון הויזמן מראשי הקהילה היהודית דאז, סוחר אמיד שהיה קשור עם רומאנו בקשרי מסחר, והוא הצליח להשפיע עליו להמנע ממכירת הבית לידיים זרות, והבטיח להשיג קונה יהודי.
 
תנועת חב"ד רכשה את הבית, הקימה בו את הישיבה "תורת אמת", שהיתה הישיבה הראשונה בארץ ישראל שקיימה מערכת סדירה של לימודים שיעורים ופנימיה.
 
עם הכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה הופקע הבנין והפך לבית הממשל הבריטי. כאן התמקמו המשטרה, בית המשפט ובית המאסר. בבית זה רוכזו שרידי הקהילה לאחר הטבח בתרפט. פצועים והמומים הובאו היהודים לבית המשטרה בבית רומנו. הם הושכבו על רצפת האבן ללא טיפול רפואי וללא תנאי מזון מתאימים, עד יום שלישי כא באב תרפט בו הוסעו לירושלים.
 
לאחר הכיבוש הירדני נפתח בבנין בית ספר ערבי. שוכני הבנין הערביים ידעו על תולדות הבית ואף הביעו נכונות להעבירו לידים יהודיות בשעה מתאימה.
 
בחורף תשמב היה ניסיון התנקשות בבחור הישיבה דוד קפולסקי סמוך לבית רומנו.
 
המקום פונה מיושביו ותלמידיו הועברו למוסדות אחרים. לאחר מספר חודשים הועבר הבנין לרשות "האגודה לחידוש הישוב היהודי בחברון", והועברה אליו ישיבת "שבי חברון", שהיתה עד אז ממוקמת בבית הכנסת אברהם אבינו.
 
בקיץ תשמג נרצח בחור ישיבת שבי חברון אהרון גרוס הי"ד, רצח זה קבל כבר מימדים חדשים. הוא בוצע לאור היום ובמרכז העיר. אהרון שכב מתבוסס בדמו, נאסף לבית ערבי ורק מאוחר יותר הובא לממשל שם נקבע מותו.
 
שוב הוחלטו עוד החלטות ממשלתיות בדבר ישוב יהודי בחברון. הוחלט על שיקום הרובע היהודי בחברון דוגמת הרובע היהודי בירושלים, והוחלט על הקמת שכונה יהודית ב"ג'בל רומידה".
 
בי' מנחם אב תשמד תקעה קבוצה של משפחות יתד ב"ג'בל רומידה" היא רמת ישי בשמה היהודי, במקום בו שכנה חברון המקראית.
 
הדינמיקה שתוארה לעיל ביחס להתיישבות בחברון, הותירה משקע כבד המצריך ברור והבהרה.
 
 
 
אומר הרב משה לוינגר:
 
"הביטי הזה, שבונים את חברון "על דם נרצחים", אינו נכון. לא "בונים על הדם"; אלא שלכל נסיון מצד הערבים שנועד להחלישנו, תשובתנו היא עיסוק בבנין. הרצון לגרש יהודים, ולהביא חורבן על הקהלה בחברון, היו לא תהיה. תרפט היא שנה שכולנו זוכרים אותה, אבל אי אפשר להשוות את הזמנים. אז אירע מה שאירע כשלא היתה לנו מדינה ולא היה לנו צבא, ועשו בנו ככל העולה על רוחם. היום ב"ה יש לנו ממשלה וצבא, ולנו יש כיסופים עזים  להשתרש בחברון. עלינו להסיר את ההרגשה, כי התנחלותנו מפריעה ומשבשת. הדיבורים האלה אינם מתאימים לבריאותו של עם השב לארצו. עם בריא שיושב בארצו חייב לדעת שהוא יכול להתיישב בכל מקום. הממשלה צריכה לחפש דרכים שירתיעו את התושבים מלפגוע בכל אדם שיתיישב בכל מקום.
 
חז"ל אמרו על הפסוק "החזק הוא הרפה" – סימן מסר להם משה, אם במחנים הם יושבים סימן שחזקים הם, אם במבצרים הם יושבים סימן שחלשים הם. כשכל בנין של יהודים מוקף שמירה – מסתמנת חולשה. עלינו להעניש את פורעי החוק והמוסר, ולא להסתגר מאחורי גדרות. המצב העגום הוא, שהם מתהלכים חפשי, לא מוקפים גדרות ושמירה, ואנו ששבנו לארצנו ולבתינו מסתגרים מאחורי גדר, זהו הפוך מכל הגיון ישר טבעי ובריא.
 
בכל ארוע שהיה עד כה, תמיד דרשנו שיהיה קידום של ההתיישבות בחברון, כדי ללמד את הערבים כי לא יועילו להם מעשיהם – היפוכו של דבר, התגובה הציונית היא בנין תחת חורבן".
 
זהו סיפורה של שיבה יהודית למקומה. למרות רצח ולמרות טרור, ומעומק של כיסופים. ברור הדבר ואינו ניתן לערעור – הישוב היהודי בחברון היום הוא עובדה שאי אפשר להתכחש לה ואי אפשר לבטל אותה. חיי השגרה של דו קיום יהודי וערבי מתבצעים רק באופן הזה, בו מקיימים יהודים את רקמת היחסים הזאת דבר יום ביומו. רצח יהודים בחברון לא נובע בגלל מגורי יהודים במקום, להיפך: הוא נובע בגלל אזלת יד של ממשל וממשלה לעקור כל יד זדונית המנסה לחזור על זדון תרפט.
 
צריך לדעת אחת ולתמיד – שבנו הביתה, נסתובב בכל מקום, נגור היכן שנחפוץ, וזה יהיה הבטחון הבלעדי לא רק לחברון, לשכם או לרמאללה, אלא לירושלים, לתל אביב, לנתניה, ולכל מרחבי ארצנו.