כשהתקשרו אלי מרשת מורשת להתראיין על מרים לוינגר, נודע לי באותה הזדמנות על מותה, המחשבה הראשונה היתה איך לעזאזל לא הודיעו על זה בחדשות?

במחשבה שניה, אני לא מאשים את העורכים, אפילו לא של אתרי ימין, כי ככה זה עם הצניעות, עם חוסר יחסי ציבור, עם חוסר ראוותנות, עם חוסר באגו מנופח, עם חוסר באמביציה אישית אובססיבית, כפי שמקובל כיום.

בניגוד לכלל המקובל "עשית ולא דיווחת – לא עשית", מרים לוינגר, עשתה, לא דיווחה, ועשתה, ועוד איך עשתה. עשתה כזה דבר שאי אפשר להסתיר, אי אפשר להתעלם ממנו, וברור לחלוטין כמה ענק מה שהיא עשתה.

נתחיל מהסוף. אם לא מרים לוינגר, לא היה היום ישוב יהודי בחברון. נקודה.

זה התחיל עם הגיבוי המוחלט שהיא העניקה לצעד של בעלה, הרב משה לוינגר, זצ"ל, לעזוב את הבית במושב נחלים, להעמיס את החיים על משאית ולפרוק אותם במלון פארק בחברון יום לפני ליל הסדר, 1968, הסדר הראשון אחרי שחרור יש"ע במלחמת ששת הימים. אבות היוזמה הזו הם הרב לוינגר ואבי, אליקים העצני, שבמשרד שלו בתל אביב הכל תוכנן. אבל בעוד שהמשפחה שלנו חזרה לארבע שנים של הכנות עד למעבר לקרית ארבע, משפחת לוינגר סחבה את כל משקל האלונקה מהרגע הראשון. המשמעות היא לגור שבועיים במלון הערבי, ואח"כ לעבור למגורים קולקטיביים עם יתר הגרעין הראשוני, בבנין ממשל חברון, מצודת "טיגרט" בריטית מהדגם הענק, שבו ישבו כל גורמי הממשל, צבא, תחזוקה, משטרה, שב"כ, ו…מחבלים במעצר.

המשפחות גרו שם בתנאים מחרידים, כל משפחה קיבלה חדר שחולק לחדרי משנה ע"י תליית שמיכות. בשלב מסויים נבנו שני בניינים בחצר הממשל, ורק ב-1971 החלו לעבור לקרית ארבע עם תחילת אכלוסה.

עד אז היו חיים משותפים, מטבח משותף, ותנאים משותפים מכל הסוגים. מרים לוינגר, לא רק שהיא גיבתה את הנכונות לחיות כך, אלא היתה העובדת הסוציאלית של המהלך, בעידוד, בעזרה בקשיים ובעזרה רפואית, שכן היא היתה אחות.

עד יומה האחרון סגנון החיים היה צנוע, ללא חופשות, ללא סופ"שים במלון או צימר, ללא חו"ל, ללא פרטיות, ללא רכב, וכן לא היה מצב שמשפחת לוינגר לא אירחה מישהו, החל ממשפחה ומכרים וכלה בזרים גמורים שהרב לוינגר היה אוסף לביתו לארוחה ו/או לינה.

צריך להבין מה היתה המשמעות של המגורים באזור. עיר ערבית שמצאנו אותה עם מעט מאוד חיבורי חשמל רק לבתים שבמרכזה, כנ"ל עם מים זורמים, מערכות פרימיטיביות, מדורות המודלקות עם ערב בפתחי הבתים לצורך קצת תאורה וחימום, ומרכזיית טלפון ידנית, שבה צריך היה תושב של קרית ארבע לבקש ממרכזן ערבי לחייג עבורו. הכביש היה ארוך, מפותל, חוצה את חלחול, פרברי חברון, בית לחם, מחנה הפליטים דהיישה, טיול שנתי, שבהתחלה היה רק מטרד, עדיין לא מסוכן. זה הגיע בהמשך.

הממשלה הקימה את קרית ארבע, עם סיועו המכריע של יגאל אלון, ונגד משה דיין. הקריה נבנתה ליד חברון, כי רצו למנוע את "החיכוך" שבמגורי יהודים ברובע היהודי העתיק ש"נוקה" מיהודים לאחר הפוגרום של 1929. כן, כן, היחס לרכוש פרטי של יהודים כחסר חשיבות היה כבר אז. המתיישבים לא התווכחו והסכימו לקבל את מה שנותנים.

אחרי הקמת הקריה החלו הערבים לחנוק אותה בבניית שכונות מסביבה. ולאחר עליית בגין לשלטון, שהתיר לראשונה לערבים לפנות לבג"ץ, הם החלו לחנוק את ההתיישבות גם בעזרת בג"ץ.

כלומר, הסכמנו לספוג את המיקום מחוץ לחברון, אבל אם גם לא רוצים אותנו בתוך חברון, וגם את קרית ארבע חונקים, לא פה ולא פה? או.קיי יהיה גם פה וגם פה.

ב-1979 נכנסה קבוצה של 10 נשים וילדיהם לבית הדסה שברובע היהודי הישן של חברון.

בית הדסה היה מרפאה שהוקמה בתחילת המאה ה-20 ע"י נשות הדסה, כחלק ממערכת הרפואה בארץ שכללה את הדסה ירושלים, הדסה תל אביב והדסה חיפה. הדסה חברון היתה חלק מהמערכת.

הבריטים שהניחו לפוגרום תרפ"ט, 1929, להתרחש, השתמשו בו כדי לחסל את הישוב היהודי בחברון, והרכוש היהודי נותר נטוש, כשעל רובו "ריחמו" הערבים וגזלו אותו. בית הדסה שימש זמן מה כבית ספר ושוב ננטש, כשהערבים מתרחקים ממנו בטענה שמסתובבות שם הרוחות של הטבוחים, כסוג פרימיטיבי של מצפון לא נקי.

בקיץ 79 נכנסו הנשים והילדים לבית, ניקו שכבת אבק של עשרות שנים, ובבוקר נדהמו החיילים לראות שם התיישבות קטנה.

מה עושים? מצד אחד מנחם בגין לא רצה להתיר להתיישב שם, אבל לגרש יהודים בכח מבית יהודי בחברון? עד כאן. גם את זה הוא לא היה מוכן לעכל, וכך חיו שם הנשים והילדים במצור, כ-10 חודשים, כשאת האוכל מעבירים להם בחבלים מהרחוב שמתחת לבית, בין חנויות הערבים. היה מותר לצאת, ואז כמובן לא ניתן היה להיכנס חזרה, ולכן לא יצאו. לצלם היה אסור, והתמונות שזרמו משם צולמו ע"י ח"כ גאולה כהן שלא עשתה חשבון. מי שהנהיגה את הקבוצה הזו ועמדה בראש הארוע היתה מרים לוינגר.

ב-2 למאי 1980, יום שישי בערב, חיכו מחבלים ברחוב הסמוך, כי הכירו את הנוהג של הגברים היורדים להתפלל במערת המכפלה, להמשיך אחרי התפילה לבית הדסה, לרקוד ברחוב, הנשים מבפנים, הגברים בחוץ, באמצע חיילים וגדר תיל, סטייל ברלין של שנות השישים. באותו ערב שישי קידמו את פניהם של הגברים מטחי ירי ממארב מתוכנן שחיכה להם, ובתור מי שהגיע ברכב הראשון מקרית ארבע, זה היה חתיכת סצינה של שדה קרב, שדה קטל עם 6 הרוגים ועשרות פצועים. היום, באדיבותו של ועד הקהילה הגלותי שנקרא "ממשלת ישראל", אחד מהרוצחים, תייסיר אבו סנינה, הוא ראש עיריית חברון. שיהיה לנו בהצלחה.

בעקבות הארוע הודיע בגין על אישור ההתיישבות יהודית בחברון. בית הדסה שופץ, נבנתה בו עוד קומה והוא אוכלס, הוקמו עוד שכונות קטנות על חלק מהרכוש היהודי של פעם, והנוכחות היהודית בחברון חודשה.

עם הזמן התחברו החרדים לחברון והם מגיעים לשם במאות אלפים כל שנה, יהודים מכל העולם מגיעים, שבת "חיי שרה", הפרשה של רכישת מערת המכפלה, הפכה למוסד שמושך אליו כמסורת עשרות אלפים כל שנה, סליחות המוניות במערת המכפלה, ראש חודש אלול, אירועים בחול המועד, המינימום ההכרחי שחייב להיות במקום השני בחשיבותו לעם היהודי.

בפורים 1994 התרחש הפיגוע של ד"ר גולדשטיין במערת המכפלה, מה שדחף את ממשלת רבין-פרס לנסות לעקור את הישוב היהודי בחברון, או לפחות את שכונת תל רומיידה – אדמות ישי, שהיא למעשה חברון התנ"כית.

לקראת קטיעת איבר חייבים חוסם עורקים, ומחסומים הוקמו בין חברון היהודית לקרית ארבע. הרבנית לוינגר ובתה החליטו לערוך לבד את סדר פסח בלא פחות מ"סימטת ארז", משעול צר המחבר את הכביש המוביל מקרית ארבע אל מערת המכפלה והעובר בין בתים חרבים של שכונה ערבית, ששנה קודם נרצח שם שמואל ארז ז"ל, ומכאן שמה.

מחזה סוראליסטי של שתי נשים לבד בלילה עורכות סדר פסח בסימטה חשוכה בלב שכונה ערבית. אין את זה ביותר הזוי, והממשלה הבינה שקמה כאן התנגדות מופרעת לחלוטין, כזו שלא רואה בעיניים.

בחול המועד סירבה הממשלה לאשר כנס ציבורי בחברון, והוא נערך בקרית ארבע. בין היתר הגיע לשם הרב גורן ולמעשה הכריז מלחמה במקרה של ניסיון עקירה. השמאל השתולל, ואילו ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, לא נרתע והודיע שאם ינסו לעקור את חברון "כולנו נהיה שם". רבין נרתע וזנח את התכנית.

היום יכול כל אחד להכנס לרכב, ליסוע חצי שעה מירושלים או שעה ורבע מתל-אביב, לחנות ליד מערת המכפלה ולפסוע פנימה בנחת כמו אל חנות בעיר. מחזה שעליו לפני 53 שנים איש לא העז בכלל לחלום.

המהלך הזה נעשה נגד כל כדור הארץ, ובתקופה ההיא, גם נגד חצי מישראל. אי אפשר להגזים בגודל האתגר ובקשיים, מכל הסוגים, שעמדו בפני הגשמת החזון הזה.

ההתיישבות בחברון והקמת קרית ארבע לא היתה מתרחשת ללא מרים לוינגר, החזרה לעיר חברון עצמה לא היתה מתרחשת בלעדיה, והיא זו שתרמה באופן קריטי להכשלת המזימה לעקור את הישוב ב-1994.

שלושת התחנות הקריטיות ברמה קיומית, היסטורית, אסטרטגית, שהיא היתה אשת המפתח, שבלעדיה זה לא היה קורה. לא פחות!