סוף ניסן תשל"ט, אפריל 1979.
במבצע לילי ממודר היטב חודרת קבוצת נשים וילדים מקרית ארבע אל הקומה הראשונה של 'בית הדסה' בלב חברון.
את קבוצת הנשים מובילה בנחישות הרבנית מרים לוינגר ע"ה. המטרה, חידוש הישוב היהודי בתוככי עיר האבות.
בבניין פעלה בעבר המרפאה של ארגון 'הדסה' אשר העניקה טיפול רפואי חינמי לכולם, יהודים וערבים כאחד.
הזכות הזו לא עמדה אל מול מאות הפורעים המוסתים בתרפ"ט. אלו לא דילגו על המרפאה במסע הטבח, השוד, האונס והרצח והשמידו אותה עד היסוד.
מאז נשאר הבניין נטוש. שמועה עקשנית מתובלת ביותר מדי דמיון מזרחי טענה כי בלילות ניתן עדיין לשמוע את זעקות הנרצחים המהדהדות במקום, הרוצחים וחבריהם העדיפו לא לקחת סיכון.
ממשלת ישראל, זו של מנחם בגין, מתעוררת בבוקר אל מציאות חדשה.
'חברון לא תהיה עוד יודן-ריין', כלומר לא תהיה עוד נקיה מיהודים, מצהירות חד-משמעית נשות הקבוצה. אנחנו כאן בשביל להישאר.
מחד, פינוי בכוח של נשים וילדים לא בא בחשבון בעת ההיא.
מאידך, מתן אישור שבדיעבד איננו מתיישב עם מדיניות הממשלה המוצהרת.
כך מתקבלת ההחלטה הבאה – מי שבפנים תורשה להישאר, אך אם תצא לא תורשה לחזור; על כניסת אנשים נוספים, אפילו בני הזוג, אין מה לדבר. שבועיים-שלושה גג והן נשברות ועפות משם, אין מצב שהמג'נונות מחזיקות שם יותר מזה.
עברו שבועיים, עברו שלושה. גם ארבעה, חמישה ושישה. המג'נונות נוצרו מחומר אחר, מסתבר. לא הולכות לשום מקום.
מדי ערב שבת עם סיום התפילה במערת המכפלה, מגיעים הגברים – בני הזוג עם בחורי ישיבת 'ניר' מקרית ארבע. שרים בשערי הבניין 'שלום עליכם מלאכי השלום' ו'אשת חיל מי ימצא', שמקבל במציאות הזו משמעות כפולה ומכופלת. מחדירים קצת אווירה של שבת בעד הקירות העבים וסורגי הברזל המחלידים.
כך, בתנאים כמעט בלתי אפשריים למעלה משנה.
**********
שבת-קודש פרשת 'אמור' י"ז באייר תש"מ – 2.5.1980, נכנסה בשעה 6:01.
תפילת השבת במערת המכפלה התחילה 20 דקות מאוחר יותר. עם סיומה ממהרים המתפללים לצאת לכיוון בית הדסה, אל הנשים הנצורות וילדיהן, כמדי שבת.
'בואכם לשלום מלאכי השלום', מזמזמים את הניגון המוכר תוך כדי פסיעה ברחובות השקטים. הם לא יודעים שבשעה הזו כבר ממתינים להם ארבעה מלאכי חבלה: מחבלים חמושים בתת מקלע 'קרל גוסטב', במטעני חבלה וברימונים, שתפסו עמדות על גג בית ערבי סמוך.
את היעד בחר מפקד החוליה – תייסיר אבו-סנינה, תושב חברון.
דקות ספורות אחר כך, כאשר הקבוצה כולה נכנסת לטווח פותחים ארבעת המחבלים באש קטלנית. שישה נרצחים בפיגוע: אלי הזאב, גרשון קליין, חנן קרוטהמר, יעקב צימרמן, צבי גלאט ושמואל מרמלשטיין הי"ד. אחרים מחברי הקבוצה נפצעים, חלקם באורח קשה.
לאור הפיגוע הקשה מקבלת הממשלה החלטה רשמית על חידוש הישוב היהודי בחברון.
בשנים הבאות משופץ ונבנה אותו 'בית הדסה' כבניין מגורים. בקומתו הראשונה, הקומה בה התגוררו הנשים והילדים פועל כיום מרכז המבקרים 'לגעת בנצח'.
בסמוך אליו נבנה 'בית הששה' על שמם של ששת נרצחי הפיגוע.
הישוב בית חג"י בהר חברון הוקם בידי בני אותו מחזור בישיבת 'ניר' ונושא את שמותיהם של שלושה מהנרצחים – חנן, גרשון ויעקב.
המחבל תייסיר אבו-סנינה נתפס, נשפט ונכלא. אך לאחר שנים ספורות, עוד בטרם הספיק לסיים תואר ראשון, שוחרר באחת העסקאות המפוקפקות של שנות השמונים.
********
בשבת פרשת 'אמור' לפני שמונה שנים, צויינו 37 שנים לפיגוע ההוא.
בתזמון מושלם, בדיוק באותו היום נערכו בחירות לראשות עיריית חברון הערבית.
מעט אחרי צאת השבת החלו להרעיד את העיר צרורות ירי ארוכים וממושכים באופן חריג, ממגוון כלי נשק ומקלעים, בעוצמה שלא היתה מביישת תרגיל גדודי בגולני.
בירור קצר העלה כי מדובר בפרץ שמחה לגיטימי ומקובל בעקבות נצחונו בבחירות של – לא אחר מאותו תייסיר אבו-סנינה, רוצח ארור ומחבל משוחרר, שבסמיכות תאריכים מצמררת הפך לראש העיר.
אבו-סנינה לא רק שלא מתחרט על מעשיו, אלא אף מתגאה בהם וממשיך להעביר סיורי 'מורשת' מתוקשרים למחבלים-פוטנציאליים צעירים.
*******
45 שנים ימלאו בשבת הזו, השבת הסמוכה לל"ג בעומר, לפיגוע ההוא.
דור שלישי כבר גדל כאן, ביניהם משפחתי וילדיי.
המרצח אבו-סנינה וחבריו תכננו כי בעקבות הפיגוע הקשה תסוכל ההתיישבות היהודית בעיר האבות, אך בעקבותיו היא הפכה לעובדה מוגמרת.
מאחל לו עוד הרבה שנים בהן יוכל להמשיך לראות בעיניים כלות את הישוב היהודי בחברון גדל ומתפתח, מתרחב ומתחזק.
זממם של פורעי תרפ"ט, מרצחי תש"ם ומחבלי תשפ"ה לא צלח ולא יצלח.
בתמונה בית הדסה ולצידו בית הששה, בלב הישוב היהודי בעיר האבות.
בערב השבת הקרובה נקיים תפילת קבלת שבת וערבית ברחובה של עיר, אל מול בית הדסה לזכרם של ששת הקדושים. התפילה בהשתתפות רב העיר, ראשי המועצות, ישיבת ניר ועוד, פרטים במודעה בתגובות.
עם ישראל חי 
