9 במאי 2011
רצח בן יוסף לבנת הי"ד בקבר יוסף בחול המועד תשע"א פסח עורר גל של רגשות ותגובות מצד רבים וטובים. רוב המגיבים זועזעו מהרצח המתועב, אך הסתייגו מעצם המעשה של כניסת יהודים לקבר יוסף בתנאים הנוכחיים. הדעה הרווחת בתקשורת ובבטאונים השונים היא להציג את הכניסה למקום כפעולה לא אחראית, הנובעת אמנם ממניעים נאצלים, אך יש להימנע ממנה כל זמן שהמקום נתון לשליטת הרשות הפלשטנית.
במאמר להלן בכוונתי להתמודד עם דיעה זו, ולהוכיח כי היא אינה תואמת את דרכם של גדולי ישראל בכל הדורות, שהסתכנו כדי להגיע לארץ ישראל ולהתפלל במקומות הקדושים – גם כאשר הארץ היתה כבושה תחת שלטון עויין, נוצרי או מוסלמי. ההוכחות לכך זו הן רבות, ונמנה להלן רק כמה מהן.
אחת מדמויות המופת עליה חונכנו היא דמותו של כלב בן יפונה, שעמד עם יהושע מול המרגלים ולחם למען ארץ ישראל; כידוע, חז"ל מייחסים את הכח והעוצמה לעמידה זו לתפילתו במערת המכפלה, אליה הגיע תוך הסתכנות בתנועה בשטח עוין שנשלט ע"י ענקים מסוכנים. ראוי להביא כאן את דברי "העמק דבר" – "כלב ניכנס למקום הסכנה בחברון כדי להראות כמה נכון לבבו ובטוח בהשגחתו ית"ש".
רבים מכירים את הסיפור הנפלא על עלייתו של ר' זירא לארץ ישראל (בבלי כתובות קי"ב): "רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו! אכתי בפזיזותייכו קיימיתו! אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה – אנא מי יימר דזכינא? (תרגום: רבי זירא כאשר עלה לארץ ישראל לא מצא מעבורת לעבור בה. אחז בחבל (שהיה מתוח מעל הנהר) ועבר. אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזניכם! עדיין בפזיזותכם אתם עומדים! (אמר לו: מקום שמשה ואהרן לא זכו – אני מי יאמר שאזכה?). ר' זירא הסתכן במודע, כדי לזכות לעלות לארץ ישראל.
אחד המשפטים הידועים, המפורסמים והמצוטטים מספר הכוזרי הוא – "אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר!" אותו אמר החבר למלך שתהה מדוע אין היהודים עולים לארץ ישראל. מסתבר, שמשפט זה לא נאמר רק מפי ה"חבר" הספרותי, אלא מפי המחבר האמיתי – רבי יהודה הלוי, והוא משקף את דעתו ותחושותיו; ואכן רבי יהודה הלוי עלה לארץ ישראל (בשנת 1140 לסה"נ, כשהארץ היתה תחת שלטון צלבני עויין) והגיע לירושלים. ככל הנראה, הוא נרמס ונרצח בשערי ירושלים ע"י פרש מוסלמי, שמראה היהודי המתרפק על העיר הקדושה הצית את זעמו. אך סופו הנורא של ר' יהודה הלוי לא מנע מיהודים להמשיך להגיע לארץ ישראל, גם תחת סכנה. לא אחר מאשר הרמב"ם, מעיד על כך בעצמו, לאחר שהגיע לארץ ישראל כעשרים שנה מאוחר יותר. וכך כתב הרמב"ם באגרת לר' יפת הדיין בה תיאר את מסעו לארץ ישראל – "בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי שני ימים אלו שאצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם… ובליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה… וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה… ושני ימים אלו… נדרתי שיהיו יום טוב ותפילה ושמחה לה' לאכילה ולשתיה… וכשם שזכיתי וראיתי בחורבנה כך אזכה אני וכל ישראל לראות בנחמתה, אמן." גם אחרי רצח ר' יהודה הלוי, ואף בתנאי סכנה ושלטון עויין, לא נרתע הרמב"ם מלנסוע לארץ ישראל ולהתפלל באתריה הקדושים.
מגמה זו לא פסקה כל הדורות, ותקצר היריעה לפרטה כאן. יהודים המשיכו לבוא לארץ ישראל ולהתפלל במקומות הקדושים כמעט בכל תנאי, אף כאשר מעשה זה היה כרוך בסכנת נפשות. לגבי מערת המכפלה ידועים סיפורים רבים, על נסיונות בלתי פוסקים להיכנס ולהתפלל בה, גם כאשר הדבר נאסר ע"י הכובשים המוסלמים והנכנס הסתכן בנפשו. סיפור אופייני הוא סיפורו של ר' גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב, שנשלח ע"י הבעש"ט להתפלל על קברי אבות כדי לבטל גזירות קשות מעם ישראל. ר' גרשון ידע כי יהודי הנכנס למקום מתחייב בנפשו; השומר המוסלמי איים להרגו, והוא התאמץ לשחד אותו. לבסוף אכן הצליח להיכנס, אך השומר המוסלמי נעל בפניו את שער היציאה, הוא נעצר ונכלא, ונגזר דינו למוות בשריפה. על פי המסופר (אמנם אין לכך הוכחה ממקורות היסטוריים), בעל "אור החיים" הקדוש התפלל וזעק עבורו, ולבסוף הוא ניצל בנס. סיפור דומה מובא על הצדיק ר' עמרם בן דיוואן, שנשלח להתפלל במערה כדי לבטל גזירות ומגיפות; הוא נדון למוות ונאלץ לברוח מחברון למרוקו. סיפורים כאלו ישנם רבים מאד.
המצב בקבר יוסף דומה למצב בו היתה ארץ ישראל כולה מאות רבות של שנים. אמנם, בהסכם נקבע שהמקום אמור להיות בשליטה ישראלית, אך הוא נכבש ע"י פורעים ערבים, וכיום למעשה הוא שטח כבוש ע"י שלטון עוין בתוך ארץ ישראל. האם הכיבוש הזה מפקיע את הזיקה והמחויבות של יהודים אליו? האם גדולי וחכמי הדורות נמנעו מלהגיע ולעלות לארץ ישראל כאשר היתה תחת שלטון כיבוש זר? האם לא חונכנו וחינכנו על מורשת הזיקה והחיבור לארץ בכל התנאים – גם מול סכנות, אויבים, שודדים, מחלות ומגפות? ברוך ה', זכינו לתקומת מדינה יהודית בחלק מארץ. ישראל; אך בכך לא נעלמה הזיקה לכל חלקי הארץ, ובפרט למקומות המקודשים, וביניהם בולט קבר יוסף, אחד משלשה המקומות שנקנו בכסף מלא ע"י אבות האומה.
גם אם רק בודדים מסוגלים לקיים זאת בפועל, עלינו להנחיל את התודעה כי זיקת יהודים לקבר יוסף, ולכל מקום בארץ, אינה פוקעת ואינה חדלה אף אם הוא נמצא בזמן כלשהוא בשליטת כובש זר (ואף אם, חלילה, ישלוט בעתיד כובש זר בחלקים מארץ ישראל). חסידי "שובו בנים" (כמה סמלי השם!) המשיכו במה שעשו יהודים בכל הדורות: לנסות להגיע ולהתפלל במקום הקדוש, גם בתנאים הקשים ביותר, גם תוך הסתכנות ומסירות נפש. בזכותם החל צה"ל להתיר כניסה מידי פעם – אמנם לעתים רחוקות ובתנאים מגבילים; ואולי, יש לקוות ולהתפלל, בזכות הקרבן הטהור והצדיק, בן יוסף לבנת, ישוחרר קבר יוסף ויפתח לתפילת יהודים לתמיד.
