'רבי בנאה הוה קא מציין מערתא. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עביד אברהם? ארמ ליה: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. אמר ליה, זיל אימא ליה: בנאה קאי אבבא. אמר ליה: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא. עייל, עיין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא!
כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמאן דאמר: שני בתים זו למעלה מזו, כמדת עליונה כך מדת התחתונה.
לדעת רוב הראשונים מטרת הכניסה היתה להזהיר כהנים מפני הגעה למקום; אך פירוש זה מוקשה מכמה טעמים.
ראשית, המבנה מעל המערה נבנה למעלה מ – 200 שנה לפני רבי בנאה, והיה מוכר וידוע.
אם כן – לשם מה היה צורך לציין שוב את המקום? (אולי ניתן לפרש שרבי בנאה רצה לסמן בתוך המבנה את השטח הנמצא מעל המערה עצמה, אך פירוש זה נראה פחות סביר).
שנית, נוסח זהה מופיע בתלמוד בבלי במסכת בבא מציעא במעשה המיוחס לריש לקיש, שהיה בין תלמידיו של רבי בנאה: 'ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתיה דרבי חייא – איעלמא מיניה. חלש דעתיה, אמר: ריבונו של עולם, לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת'.
מסיפור זה נראה בבירור שציון מערות לא נועד להזהיר מפני הטומאה; שאם לא כן, מדוע ריש לקיש טורח לציין דוקא מערות של חכמים? ומדוע הצטער מאד כשלא מצא את מערת רבי חייא?
הוכחה נוספת לשאיפתו של ריש לקיש לראות את רבי חייא (אחרי פטירתו) מובאת בתלמוד הירושלמי: 'רבי שמעון בן לקיש צם תלת מאוון צומין למיחמי רבי חייא רובא ולא חמתיה, ובסופא שרא מצטער. אמר: מה, הוה לעי באוריתא סגין מניי? אמרין ליה: ריבץ תורה בישראל יותר ממך, ולא עוד אלא דהוה גלי. אמר לון: ולא הוינא גלי? אמרין ליה: את הויתה גלי מילף, והוא הוה גלי מלפה'.
(תרגום: רבי שמעון בן לקיש צם שלוש מאות צומות כדי לראות את רבי חייא הגדול ולא ראהו. לבסוף התחיל מצטער. אמר: מה, הוא עסק בתורה יותר ממני? אמרו לו: הפיץ תורה בישראל יותר ממך, ולא עוד אלא שהיה גולה (ממקומו). אמר להם: ואני לא הייתי גולה? אמרו לו: אתה היית גולה כדי ללמוד, והוא היה גולה כדי ללמד (אחרים).
מכאן נראה בבירור שריש לקיש לא חיפש את מערת רבי חייא כדי להתרחק ולהרחיק ממנו, אלא אדרבה: כדי להתקרב ולהתחבר אליו. וכך נראה לפרש את ביקורו של רבי בנאה – רבו של ריש לקיש – במערת המכפלה, כביקור המיעוד להתקרב, להתחבר ולהתפלל בקברי האבות.
ואכן, כך מפרש רבי יעקב עמדין – יעבץ (נפטר לפני כ – 350 שנה) את שתי הסוגיות – בבבא בתרא ובבא מציעא; לדעתו צוינו המערות של קברי צדיקים כדי שיבואו להתפלל בהן. הוא מוסיף לכך את המדרש על כלב בן יפונה שעלה להתפלל במערת המכפלה וניצל מעצת המרגלים (סוטה לד ב.) וכך דבריו:
"ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, נראה לי כי היכי דלידעו אינשי ואתו לצלויי על קברייהו ומודעי להו כל צרה שלא תבוא על הציבור. והיינו נמי דרבי בנאה דהוה מציין מערתא (בפרק חזקת הבתים), דקברי צדיקים כאבות ודאי לא מטמאין, אלא נפקא מינה כדאמרן, וכדאשכחן גבי כלב שהלך ונשתטח על קברי אבות. (נראה לי כי כך שידעו האנשים ויבואו להתפלל על קבריהם ומודיעים להם כל צרה שלא תבוא על הציבור. וכמו כן רבי בנאה שהיה מציין מערות, שקברי צדיקים כאבות ודאי לא מטמאין, וכמו שמצאנו לגבי כלב שהלך והשתטח על קברי אבות).
באופן דומה מפרש גם הרש"ש (רבי שמואל שטארשון, נפטר לפני כ- 150 שנה) את הסיפור במסכת בבא מציעא פה ב על ריש לקיש (שהובא לעיל); הוא מקשה על פירוש רש"י – אם היתה הכוונה לציון מפני הטומאה – מדוע ציין ריש לקיש דווקא את קברי החכמים?
וכך דבריו:
מקומות'.
יש לציין שרבי בנאה היה רבו של רבי יוחנן, חברו הקרוב ורבו של ריש לקיש, ונראה שהם נקטו בפעולה דומה בציון מערות וקברי צדיקים.
רמז נוסף להסבר זה נמצא במקור קדום, "מושב זקנים על התורה" – קובץ פירושי רבותינו בעלי התוספות ז"ל (ספריית בני תורה תשי"ט, עמ' קמ, פירוש על פרשת בשלח): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו – ואם תאמר למה היו (משה ואחרים) מיטמאין? וי"ל דצדיקים אינם מטמאין במיתתן, (כמו שמובא בגמרא) סוף חזקת הבתים (ב"ב נ"ח א) גבי רבי בנאה.
השאלה היא – כיצד משה נטמא ולקח עימו את עצמות יוסף? והתשובה היא כי צדיקים אינם מטמאין במיתתן. הוכחה המובאת לפירוש זה היא הסוגיה בה עסקנו על ביקור רבי בנאה במערת המכפלה; מכאן, שגם לדעת מפרש זה (מבעלי התוספות) הביקור במערת המכפלה אינו קשור לאזהרה מפני הטומאה, אלא, מסתבר שנועד לתפילה והתקרבות לצדיקים.
נושא זה נדון באריכות ב'קונטרס השתטחות' מאת אדמו"ר האמצעי מחב"ד, ובמקורות רבים נוספים.
לסיכום: הדעת נותנת שביקור של רבי בנאה במערת המכפלה נועד להתקרבות, התחברות ותפילה בקברי האבות. הוא זכה שם לחוויה רוחנית מיוחדת, ועליה נרחיב אי"ה במקום אחר.
