רצח ניזאר בנאת עורר התקוממות בשטחים הכבושים בידי הרשות הפלשטנית. הרחוב הישראלי נותר אדיש, אך כדאי מאד שגם אנחנו נתעורר, כי ממשלות ישראל הפקידו את בטחוננו בידי אותן כנופיות רצח
ישראלים מעטים שמעו את השם "ניזאר בנאת", לא הכירוהו בחייו ולא ידעו על מותו בעינויים תוך כדי "חקירה" בידי כנופיות הרש"פ. הישראלי הממוצע אומר לעצמו, אם בכלל, "זהו חיסול חשבונות בין מחבלים לבין עצמם, מה אכפת לי?". המעטים שמגלים עניין כלשהו עשויים לומר לעצמם – "אנשי הרש"פ מנטרלים את החמאס עבורנו, בלי בג"ץ ובלי בצלם, ולא מעניין אותי איך; איננו יכולים לברור באמצעים". אני רוצה לומר לכולם – חברים, אתם טועים. הטעות הזאת היא המשך של הפשע הטראגי של הסכמי אוסלו, בהם ממשלת ישראל הכירה בארגון הטרור אש"פ כארגון לגיטימי, העבירה לו שטח, נשק, כספי תועפות, והקימה אותו כגורם בעל משקל בינלאומי, המקביל מבחינות רבות במערכת הבינלאומית למעמדה של ישראל. התירוץ שבו השתמשו ממשלות ישראל – ולמעשה משתמשות בו עד היום – שהארגון הזה הוא אשר מבטיח את שלומה ובטחונה של מדינת ישראל, כי הוא מגן עליה מפני ארגונים קיצוניים יותר ובראשם החמאס. אבל כל מערכת השיקולים הזאת היא לא מוסרית, טבולה בדם קרבנות הטרור, ועולה למדינת ישראל במחיר כבד שעוד ילך ויגדל, ויסכן את קיומה.
הדבר דומה למה שהתרחש ברחבי מדינת ישראל בחדשים האחרונים, כאשר אספסוף ג'יהאדיסטי הסתער על שכונות יהודיות ברחבי הארץ – מלוד ועד שמעון הצדיק, מיפו ועד עכו, מכבישי הגליל ועד דרכי הנגב. במשך שנים היה נוח לחברה הישראלית להתעלם מצמיחת ישות פשע טרוריסטית חמושה בערים וביישוביים הערבים, בהנחה הצינית – הם מחסלים אלו את אלו, אז מה זה אכפת לנו. וכך העלימו כל גורמי הבטחון עין מהצטברות מאות אלפי כלי נשק ומצמיחת דור שלם שגדל על תרבות של אלימות ושימוש ברצח כאמצעי לגיטימי לחיסול חשבונות, נקמת דם ושמירת "כבוד המשפחה". רק כאשר אותן כנופיות הובילו הסתערות של אלפים על בתי שכניהם היהודים, ביצעו מעשי לינץ' ורצח, שרפו בתי כנסת, חנויות ובתי מלון בעלות יהודית, הוברר מה צמח לנו מעבר לחלון.
אותו תהליך, בעוצמה גדולה פי מאה, קורה עם הרש"פ. ממשלות ישראל התרגלו לראות ברשות הפלשטנית גורם "בטחוני" שאמור ל"הגן" על מדינת ישראל, והתעלמו מממדי השחיתות והטרור הפנימי שהגורמים האלו שקועים בהם עד צוואר. מיליארדי דולרים נעלמו בכיסי הבכירים, תקציבי עתק שיועדו לפיתוח מקורות מים ולבניין בתי חולים ובתי ספר נגנבו, והארגונים הללו משמרים את שלטונם באמצעי טרור ודיכוי – גם, אמנם, נגד החמאס, (כמובן למען האינטרסים הפרטיים של בכירי הרשות) אך בעיקר נגד ערביי האזור ונגד ההנהגה המקומית האותנטית שלהם. הרשות מפעילה נגד תושבי האזור אמצעי טרור אכזריים, שנועדו להפחיד, לבסס את שלטונה ולמנוע כל ביקורת. רוב הישראלים אינם מודעים כלל לסוגיה הזאת, והיא לא באמת מעניינת אותם. אך רבים מהיהודים תושבי האזור, שמכירים את שכניהם, מודעים היטב לזוועה שמתחוללת כאן, בחסות ממשלות ישראל (הכוונה כמובן לכל הממשלות, החל מממשלת אוסלו ב – 1993 ועד היום).
יחד עם חבורה שלמה של מנהיגים באזור חברון, התוודעתי לסוגיה הזאת לפני כ – 15 שנה, כאשר הגענו, נציגי הציבור בקרית ארבע וחברון, לביתו של מנהיג חמולת ג'עברי בחברון, השייח ג'עברי, כדי להודות לו על שמנע מאנרכיסטים להרוס צריף בית כנסת שנבנה בפאתי קרית ארבע. התוודענו לשכבת מנהיגות ערבית מקומית, שמעוניינת בחיי שלום עם תושבי האזור היהודים, תחת מטריה ריבונית ישראלית, שרק היא יכולה לאפשר להם תנאי חיים הוגנים וסבירים, כולל בטחון אישי, זכויות אנוש, רפואה וכלכלה מודרניים, ועוד. רוב מנהיגי האזור הערבים מתעב את הרש"פ. הם קוראים לאנשיה, ביניהם לבין עצמם – "המושחתים" (בעברית); הם רואים בהם כנופיות טרור שהובאו מתוניס כדי לשלוט באוכלוסייה המקומית תוך ניצול ועריצות לא יאומנו. הם ציפו מאיתנו, הישראלים בני האזור, לשחרר אותם מהנוכחות השנואה, כמו שאמר לי אחד מהם – "אתם הבאתם אותם, אתם תיקחו אותם". המפגשים בינינו הלכו והמשיכו, וחלקם נגלו לעין. השייח ג'עברי נפגש עם מנהיגים ופוליטיקאים ישראלים, וכן עם קבוצות סטודנטים ומכינות. בכנס הריבונות ב – 2017 כבר הופיעו כמה מנהיגים ערבים על הבמה, ודיברו בעד ריבונות ישראלית בשטח. קבוצת שייח'ים ערבים נפגשה עם נשיא המדינה היוצא, ראובן רובי ריבלין, בבקשה שיסייע להם להחיל ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון כדי לאפשר לתושבי האזור חיים הוגנים וזכויות מיטביות. אחד הפעילים המרכזיים שבולט היום בתחום זה הוא חאג' אשראף אל ג'עברי, מוכתר שכונת ג'עברי בחברון. חאג' אשראף הוא איש עסקים, ממקימי לשכת המסחר יהודה ושומרון שהוקמה באריאל; הוא התפרסם כאשר יצא לוועידת השלום בבחריין לפני שנתיים בראש משלחת כלכלית של אנשי עסקים ערביים מהאזור. על מעשה זה גזרה עליו הרשות הפלשטנית גזר דין מוות, אך אשראף, כבן החמולה החזקה באזור, אינו פוחד מהם. הוא והם יודעים שאם הרש"פ תכנס לעימות מולו, נוכחותה באזור תמוגר. אשראף נוהג להזמין נציגים ישראלים בגלוי לביתו למפגשים וסעודות איפטאר (כשרות למהדרין) כדי להראות את תמיכתו במדינת ישראל ובשכנות טובה באזור. במפגשים אלו משתתפים ראשי מועצות ואנשי ציבור יהודים וערבים המנסים להציע אלטרנטיבה שפויה להנהגה המושחתת של הרש"פ.
בעיה עיקרית בתחום זה היא שיתוף הפעולה של המערכת השלטונית והביטחונית הישראלית עם הרש"פ – בניגוד וכנגד רוב התושבים הערבים, המעוניינים לחיות חיים שקטים תחת מטריה ריבונית ישראלית (בכוונה איני משתמש במושג "ריבונות" כי ישנו מגוון אפשרויות מדיניות, שחלקן ידועות וחלקן יתכן שיופיעו בעתיד). ממשלות ישראל מעניקות לרש"פ כח, סמכות ועוצמה מוחלטת, כולל, למרבה החרפה, סמכויות הפעלת אמצעים דרקוניים ברוטאליים נגד התושבים המקומיים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".
טענה נוספת, אותה אני שומע לעיתים קרובות מבני שיחי הערבים, היא – אתם (ישראל) מלבים ומעצימים את הטרור. הם טוענים (בצדק) כי בהשלטת משטר הטרור יצרה מדינת ישראל מציאות בלתי אפשרית עבור האוכלוסיה המקומית. היא הותירה אותה בידי ארגון עוין, אשר כל סדר היום האידיאולוגי שלו מבוסס על השאיפה להשמדת ישראל. מערכת החינוך של הרש"פ מלאה בתכנים אנטישמיים ורוויי שנאה. האלטרנטיבה היחידה שנותרה לה היא החמאס. לאיזו תוצאה ניתן לצפות מתהליך זה? איזה דור אמור לצמוח כאשר אלו האפשרויות הפתוחות בפניו, והוא אמור לבחור בין מערכת חינוך טרוריסטית אנטישמית של הרש"פ או מערכת חינוך איסלמיסטית ג'יהאדיסטית של החמאס? על מי מוטלת האחריות לצמיחת דור צעירים עוין ואלים?
לעיתים, האוכלוסייה המקומית עצמה מעיזה להתקומם נגד מנגנוני הרש"פ, כמו שקרה בחברון לפני מספר חדשים, כאשר חמולת ג'עברי הדפה בנשק חם את כוחות הרש"פ שניסו להיכנס למרחב המגורים שלהם. אך ניזאר אל בנאת האומלל לא נמנה על חמולה חזקה, כמו חמולת ג'עברי. הוא היה פעיל בודד למען זכויות אדם ונגד שחיתות, ולתומו חשב שאם יגור במקום שנמצא באחריות ביטחונית ישראלית הוא יהיה מוגן. למרבה הזוועה, זה לא עזר לו. כנופיות הרש"פ נכנסו גם לשטח זה, הגיעו אליו באמצע הלילה, עקרו אותו מביתו ורצחו אותו בעינויים. רבים מהתושבים באזור בטוחים שהדבר נעשה בידיעת שלטונות ישראל. אך הוא לא היה יחיד. יוני בן מנחם (באתר מחלקה ראשונה) ציין כי הרשות רצחה עשרות "נחקרים" – חלקם אנשי חמאס, וחלקם פעילי שלום או תושבים שהעזו למתוח ביקורת על השחיתות והעריצות של המשטר הטרוריסטי הדיקטטורי, אשר, בושה להודות, נוצר והוחדר לאזור ע"י מדינת ישראל.
מותו של ניזאר עורר גל מהומות בערי יו"ש נגד הרש"פ, שדוכאו ביד קשה. לאט לאט, האוכלוסייה המקומית מתעוררת ותובעת את זכויותיה. בזמן הקרוב צפויים זעזועים במערכת הרש"פ, וממשלת ישראל תעמוד שוב מול האתגר: האם מדינת ישראל תדע לנהל את האזור באופן מוסרי ובטחוני, להצמיח מנהיגות מקומית אותנטית שמעוניינת בחיים שקטים ובשכנות טובה, או תמשיך ותעמיק את התהליך ההרסני והממאיר של חיזוק כנופיות טרור עוינות, שמנהלות נגדנו מסע מלחמה מדיני בינלאומי, וברגע שרק יחליטו יפנו נגדנו את הצבא שאותו אנחנו הקמנו, ולו אנו ממשיכים לתת גיבוי ושליטה אכזרית ודיקטטורית?
