ערב טוב קהל נכבד, ערב טוב מפקד אוגדת יהודה ושומרון, אהובינו בני המשפחות השכולות, גיבורי הסמטה , ראשי המועצות , מפקד חטיבת יהודה ומפקדי החטיבה לדורותיה, ואתם, לוחמים ותושבי גזרת יהודה.
ברוכים הבאים לערב המורשת, בסימן 20 שנה לקרב בציר המתפללים.
כאשר נפל שאול, המלך הראשון בישראל, כאשר נפל שאול על חרבו, במלחמה מול פלשתים, למען לא יפול בידי האויב – נפלו בקרב גם שלושת בניו של שאול, יונתן ישוי ומלכישוע. היתה מבוכה. לא היתה דרך להעברת השלטון. דוד הבין שצריך לעשות מעשה. היכן להתחיל? – שאל דוד את האלהים: "האעלה באחת ערי יהודה?" ויאמר ה' אליו: "עלה! "ויאמר דוד: "אנה אעלה?" ויאמר ה': "חברונה"! קהל יקר, כאן בחברון ראשית מלכות דוד, היא שושלת המלוכה של עם ישראל. דוד מלך בחברון תחילה, שבע שנים וששה חודשים. רק אח"כ כבש את ירושלים.
החטיבה המרחבית יהודה הוקמה בעקבות התפרצות האינתיפאדה הראשונה, החטיבה חולשת על אזור נרחב סביב העיר חברון ומנהלת את פעילות הביטחון הצבאית והאזרחית במטרה להגן על תושבי היישוב היהודי בחברון, תושבי קריית ארבע ותושבי דרום הר חברון.
החיבור שלנו עם העיר חברון מגלם בתוכו את סיפור השורשים שלנו כעם ישראל בארץ ישראל. הוא סיפור של מורשת, אחדות ושליחות.
כששלח משה רבנו את שנים עשר המרגלים, כתוב בספר במדבר: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון". תמהו חכמינו: "ויעלו…ויבוא"? היה צריך לומר: "ויעלו ויבואו"! השיב על כך רש"י בצרפת, לפני אלף שנה: "ויבוא – זה כלב בן יפונה", שראה את חבריו מהססים, והחליט ללכת לבדו עד מערת המכפלה, כדי להתחזק מקברי האבות והאמהות." הרי כאן, במערת המכפלה – חלקת גדולי האומה, שכל דורות עם ישראל למדו עליה ונכספו אליה.
מיום הקמת החטיבה, היא פעלה הן במישור המבצעי והן במישור האזרחי, למען ייצוב המרחב הרגיש והחשוב.
אני מתכבד להזמין את מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת-אלוף אבי בלוט.
תודה ללהקת הרבנות הצבאית.
יצחק רבין היה במלחמת הקוממיות קצין המבצעים של חזית הדרום. זמן קצר אחרי שוך הקרבות, החליט רה"מ ושהב"ט דוד בן גוריון לסייר באזור מצדה וים המלח. בסיור השתתפו בן גוריון, רבין, והוביל את הסיור מפקד החזית, האלוף יגאל אלון. מספר יצחק רבין בספרו "פנקס שרות": "באחת התחנות אתה באמת רוצה לכבוש את השטח?" נשתהה בן גוריון, תקע מבטו לעבר דרום הר חברון, הניף את ידו לשם, ושאל את אלון: "יגאל, איך היית כובש את האזור הזה?" אלון פתח בניתוח, הסביר, פירט, פתאום הפסיק והתפלא: "תשמע, בן גוריון, אתה באמת רוצה לכבוש את השטח?" היה איזה ברק בעיניו של ב"ג. הוא השיב: "עכשו אי אפשר… אבל…אולי אתם עוד תכבשו!"
חלפו כמעט 19 שנה, נכפתה עלינו מלחמת ששת הימים. צה"ל הדף את האויב בנחישות. יום אחרי שחרור ירושלים החליט ראש עיריית חברון מןחמד ג'עברי לא להסתבך עם הצבא העברי, וכשצה"ל הגיע לחברון, כל הבתים הניפו דגלים לבנים. צה"ל הגשים את תחזיתו של בן גוריון.
אבל, מאז, השתנו הרוחות. והרי אנו כאן מכונסים במלאות 20 שנה לקרב בציר המתפללים.
לאחר הקרב בתל חי שנפלו בו יוסף טרומפלדור וחבריו כתב ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה: "אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוג האבל – עד בוא יום, בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה! יידעו אפוא צוררינו: לא תפחידו אותנו! לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ, ולא בזדון רמייתכם תשכלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל." כך אמר ברל כצנלסון לפני 102 שנה.
התעצמנו מאז. אבל איבדנו מטובי בנינו, אחינו, הורינו.
בערב זה אנו זוכרים, יותר מתמיד ,את יקירינו – שנפלו כשזינקו להגן על קרית ארבע, היא חברון. שנים-עשר לוחמים, מפקדים ואנשי כוחות הביטחון אשר נפלו בקרב בציר המתפללים .
החטיבה פועלת במרחב מיושב באוכלוסייה מעורבת. תפקיד החטיבה לשמר את השקט תוך הימנעות מהפרעה להתנהלות האזרחים. פעילות זו מצריכה קשר הדוק עם מתיישבי המרחב, קשר אשר מתקיים יום יום, שעה שעה. קשר של אחריות , שותפות ואחווה אמיתית.
שלוש שנים אחרי שובנו לחברון במלחמת ששת הימים, הופיע ספר עב כרס, אוצר תעודות ומעשים מתולדות חברון, מהדורה נכבדה ומפוארת – ספר חברון. בפתח הספר – דברים שכתב דוד בן גוריון: "נעשה משגה עצום ונורא, אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדל והולך, בזמן הקצר ביותר." עד כאן דוד בן גוריון.
ראש מועצת קריית ארבע, אליהו ליבמן, היה קב"ט חברון בתקופה ההיא, לפני 20 שנה. הוא לקח חלק פעיל בקרב בציר המתפללים, ועוטר באות הערכה מטעם ראש המטה הכללי של צה"ל. אדוני ראש המועצה. בבקשה.
כאז כן היום היינו עדים לאחרונה למאמץ המשותף למען ביטחון הגזרה. זה היה בחסם אשמורת, לפני כחודש. חברי כיתת הכוננות ואנשי כוחות הביטחון, והרפואה, נחלצו מיד, חתרו למגע, תחת אש, וחיסלו את המחבל. בלילה ההוא איבדנו את רונן חנניה הי"ד.
להענקת תעודות ההוקרה, אני מתכבד להזמין מפקד החטיבה המרחבית יהודה, אלוף משנה ישי רוזיליו.
למואל ויסקוט רבש"צ קרית ארבע, בניה שרבטוב מ"מ בחטיבת גולני שקפץ לאירוע מביתו, יוני בלייכברד קב"ט היישוב היהודי בחברון, ישראל ליאור חובש במד"א, עופר אוחנה חובש במד"א שאף נפצע גם הוא בפיגוע (אשתו תרצה תייצג אותו). תעודה מיוחדת לרב הלל הורביץ לסיום תפקידו כיו"ר מנהלת מוניציפלית חברון.
דבר מפקד חטיבת יהודה אל"מ ישי רוזיליו.
לשירת המנוננו – "התקווה"
בטרם נחתום את העצרת בשירת ההמנון, נגיד משהו על תוכנו.
ההמנון שלנו איננו שיר מלחמה, כמו ההמנון של ארה"ב, לא שיר מלחמה כמו ההמנון של צרפת, ולא המנון לשלומו של מלך, כמו בבריטניה.
ההמנון שלנו אומר שכל עוד יש, במקום כלשהו, יהודי, שמביט לציון – לא אבדה תקוותנו!
אם ישאלו אתכם: תגידו לי – בשלוש מלים – מה ההמנון שלכם אומר? התשובה היא: לא אבדה תקוותנו!
מאין שאב המשורר נפתלי הרץ אימבר את המלים האלה? מחזון העצמות היבשות , של הנביא יחזקאל. העצמות אומרות שם: "אבדה תקוותנו"! בא אימבר ועונה להן: לא אבדה תקוותנו!
מה זאת אומרת? יש ביטוח? ובכן, יש תנאים.
ואת התנאים שאב אימבר מקריאת שמע, שמע ישראל. בקריאת שמע אנחנו אומרים שיצר הרע עלול להיכנס בנו דרך שני פתחים: הלב והעין. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בא אימבר ואומר: אלה שני התנאים. כל עוד בלבב פנימה… וכל עוד העין לציון צופיה, לא אבדה תקוותנו.
והערב, שאנחנו בחברון, יש טעם להזכיר שהבית השני, שכתב אימבר לשיר הזה, מתאים כאן במיוחד! כי יש ב"התקוה" במקור תשעה בתים: כל עוד כך וכך… לא אבדה תקוותנו, כל עוד זה וזה… לא אבדה תקוותנו… והבית השני של "התקוה" אומר:
כל עוד דמעות מעינינו/ יזלו כגשם נדבות/
ורבבות מבני עמנו/ עוד הולכים על קברי אבות //
לא אבדה תקוותנו …
ועכשו, כשאנחנו יודעים מה אנחנו עומדים לשיר, אנחנו יכולים לקום ולשיר…
סיום ותודה
תודה לכל מי שלקח חלק בהכנות הערב, תודה ללהקת הרבנות הצבאית שהנעימה את הערב בקולה, ותודה לכם משרתי צה"ל ואנשי ההתיישבות אשר יחד בניתם ועדיין בונים את העשייה המיוחדת בחבל יהודה.
בתמונה: מח"ט יהודה אל"מ ישי רוזיליו