אהרן גרנות
המציאות היא לעיתים למעלה מכל דימיון. כזהו סיפורו של מאיר פבלובסקי, שנולד כנוצרי אבל נדקר כיהודי בבית הכנסת חזון דוד שבציר ציון, הובא במצב אנוש לבית החולים שערי צדק, התאושש באופן מדהים, חזר הביתה לקרית ארבע והציע נישואין לחברתו קטיה במרכז המבקרים 'לגעת בנצח' בבית הדסה. מיצג חי של גבורה במוזיאון המנציח דורות של גבורה
המילים הלמו בי כרעם ביום בהיר, "זה מאיר, בוא מיד ל'שערי צדק' אנחנו בדרך לשם, נטפל בו בע"ה יהיה טוב", המילים מילותיו של שלומי שחר, כונן מד"א חברי הטוב, למרגלותיו שכב מאיר שלנו, מאיר פבלובסקי במצב שרק לאחר מכן ידעתי כי מצבו היה אנוש והרופא נתן לו 10 סיכויי השרדות. היה זה יום חמישי, בחדרי הייתה תלויה חולצה לבנה ולצידה הכיפה הלבנה, ממתינים שאלבש אותם וארד לכיוון בית שמש לחתונת בתו של נעם ארנון שהתקיימה באותו יום. רבע שעה קודם לכן שמענו על פיגוע דקירה בשער המערבי של הקריה.
העולם התהפך עלי בבת אחת. את מאיר אנחנו מכירים 11 שנה, העלתי אותו מקייב. הוא גר צדק שכבר בגיל 13 החל להימשך לעם היהודי, לחברים יהודים, למד עברית בכוחות עצמו, כששמע את שירת 'התקווה' בכה, למרות שלא הבין אפילו מילה אחת. אפילו כששרית בצבא האוקראיני ניסה לשמור מצוות, בדרכו. בגיל 20 עבר תהליך גיור בקהילה החרדית של קייב, באמצעות חבר משותף הגיע אלי. באחד מביקורי בקייב סייעתי לו לעלות לישראל. בשנה האחרונה הוא גר אצלנו ואני ואשתי משמשים לו מעין הורים מאמצים, בשבת זאת היינו אמורים להכריז על קשרי השידוכין שלו עם קטיה ועכשיו אני בדרך לטיפול נמרץ. ברחבת בית החולים אני פוגש את חברי העיתונאים. פעמים רבות אני ניצב יחד איתם באותה רחבה, מנסה לדבר עם משפחות הנפגעים. הפעם אני 'משפחות הנפגעים'. אני בחדר מיון, מעבר לשם חדר הטראומה שם נאבק הצוות על חייו של מאיר. אני פוגש את מנהל הטראומה ד"ר עופר מרין, אני מכיר אותו מעבודתי העיתונאית. "הוא נפגע בבטנו ובגבו, ייצבנו את מצבו. הוא במצב קשה אבל יצא מכלל סכנה", הוא מעדכן אותי.
לאחר שלש שעות ניתוח הוא יוצא מונשם ומורדם ומועלה לקומה השמינית למחלקה לטיפול נמרץ. מחוץ לחדר החולים נמצא חדר המשפחות. חברים מקרית ארבע חברון המתקשרים, חברי לעבודה הקופצים לבקר, פקידות הביטוח הלאומי שילוו אותנו וחבריו הנפלאים של מאיר, אותו נוער נפלא שעזב כל אשר לו ובא לחיות איתנו כאן בארץ ישראל, להצטרף לאחד משני רגלי הגאולה – קיבוץ גלויות. "נעשה כל מה שצריך", הם אומרים ומתכוונים לכל מילה.
בצהרי יום שישי הוא מתעורר, האדם הראשון שהוא רואה זה אותי, "הייתי מוכן למות על קידוש ה'", הוא אומר לי בבכי תמרורים ומתאר בפני בפעם הראשונה מה היה שם, איך השוטר אמר לו לעבור מהמיקום הוותיק של בית הכנסת 'חזון דוד' למיקום ה'חדש' ואיך שם בעודו לומד את ספרו של מורי ורבי הרב חיים דרוקמן שליט"א 'קמעא קמעא' נדקר ומעיו נשפכו.
קצב ההתאוששות מדהים אפילו את הרופאים המנוסים, במוצאי שבת מגיעה חבורת מזמרים על כלי נגינתם ו'מרימים' את המחלקה לטיפול נמרץ, ביום ראשון הוא כבר עובר למחלקה הכירורגית,
ביום ראשון אנחנו חוזרים הביתה לקריית ארבע חברון. בפיו של מאיר בקשה אחת: השעה היא שעת אחרי הצהרים, שעת מנחה וערבית. מאיר מבקש להגיע היישר לבית הכנסת 'חזון דוד'. הקהל נרגש ביותר, מקבלים את פניו בשירה וריקודים. דמעות ניקוות בעיניים. מאיר מברך בשם ומלכות 'שעשה לי נס במקום הזה' ומתאר שוב את מה שעבר עליו כשעשרות המתפללים בבית הכנסת שנבנה שוב במקומו הקבוע מקיפים אותו בהתרגשות.
מאיר חזר הביתה, קצב התאוששותו מדהים, בשבת שלאחר מכן מגיעים לבית הכנסת 'חזון דוד' מאות איש לחגוג את נס ההצלה.
המעגל צריך להיסגר. מאיר מחליט להציע נישואין לקטיה החברה שלו. אנחנו רוצים לעשות משהו ייחודי. ואז עולה הרעיון: אנחנו נזמין אותם למרכז המבקרים 'לגעת בנצח' בבית הדסה על שמו של ידיד חברון וגדול תורמיה הרשל פינק ז"ל. הם יראו את המיצג ובסופו תחכה להם שקופית ובה הכיתוב "קטיה התנשאי לי?". אנשי מרכז המבקרים יוצאים מגדרם כדי לבצע את הצעת הנישואין. אשי הורביץ, יאיר גריינר מנהל מרכז המבקרים ונעם ארנון דובר הישוב היהודי. בני הזוג מגיעים, בתוך מרכז המבקרים נמצא גם צלם המנציח את המעמד המרגש. נעם ארנון מסביר לבני הזוג על המוזיאון והמיצג האור קולי המרגש והמפעים שבו הושקעו לא פחות מחמישה מיליון דולר מוקרן. עין לא נותרה יבשה כשבסיום המיצג, ממש כחלק ממנו, שזור ממש בסיפור תולדות חייו של עם ישראל, נוסף פרק חדש ,פרק של גבורה, הכיתוב 'קטיה התנשאי לי' בעברית ורוסית מופיע. מאיר שלנו מגיש לקטיה את התכשיטים שקנה לה. בחדר השני ממתין אלי גלבוע והאקורדיון שלו, קצת כיבוד וקצת חברים עם הרבה מאוד שמחה בלב הפוצחים בריקוד לצלילי האקורדיון של אלי. המוזיאון הזה המציג בין כתליו את גבורת עם ישראל בחברון זכה לארח מיצג חי של גבורה חברונאית. את מאיר גר הצדק מאוקראינה שנולד כנוצרי ונדקר כיהודי, שחשב לקדש את השם במותו אבל מקדש את השם בעצם חייו. המעגל נסגר. במקום שבו הוא כמעט סיים את חייו, הוא החל חיים חדשים. אם תרצו סיפור של גבורה שיכול להתרחש רק בחברון.
