מאה שנה למות אבי-אבות הציונות המדינית הרב יהודה בן שמואל ביב'אס (תרי"ז-תשי"ז)
בי"ז בניסן תשי"ז תמלאנה מאה שנה להסתלקותו של אביר מבשרי מדינת-ישראל וקוממיותה בארץ-ישראל, בדרך הזמנים החדשים, וסגנון התנועות המדיניות לשחרור לאומי וכיבוש העצמאות, בכוח הנשק והמדעים של המאה התשע-עשרה, הוא רבי יהודה, בן הרב שמואל ביבאס, מאצילי המשפחות הספרדיות שבכל הדורות.
דמות נשרית זאת, בעלת קומת-ענק שחזתה במלוא היקפה את החזות המדינית של ההווה המתהווה, מסביבה ולמרחקים, אישיות נדירה ומופלאה היא, פרי דור-תהפוכות ועד-ראיה לתקומת עמי הבאלקאנים, לאחר המהפכה הצרפתית ותקופת נאפוליאון.
כשנתחקה בחקר מוצאו ונאסוף פרט לפרט על משפחתו, מקור יניקותו במסורת הדורות של העם הנרדף והמובא לשמד, והנכסף לחיי שקט ודרור, לגאולה ממדבר העמים והתרבויות הזרות, בלי לנטוש את הכיסופים להיות לעם-סגולה ונר-לעמים במדותיו התרומיות, יתיצב לפנינו, אבי-אבות הציונות המדינית, במלוא זהורו ויפעתו.
תכניתו ברורה: קומה זקופה, זרוע נטויה לקרב ולעבודת כפיים, אמונה לשימוש בכידון ובמחרשה, שאיפה לנטוש את החלוקה המנוולת את פני הישוב בארץ-אבות, לכבוש את השממה בכוחות עצמים ובקרבנות כדרך בני כל העמים שוחרי החופש הרואים את הנולד והמצפים לימי העתיד בבטחון עצמי, והמכשירים את עצמם לחיי גאולים, בחינוך מצוין ומצטיין בידיעותו הרבות, בהשכלה גבוהה, ובחתירה לרכוש, עמדה אחרי עמדה, בעמל רב ומבלי לזכות מן ההפקר, בתעמולה ובהפצת רעיונות השחרור הלאומי ויעודיו בקרב עם-ישראל בתפוצותיו וקשירת קשרים עם הגויים, כשווה בין שווים. וגם להילחם בעוז נגד התיקונים בדת, הפורצים פרץ בתוך העם, ומחלישים את כוח התגוננותו בפני ההתבוללות והטמיעה הפותחות את פיהן לבולעם חיים ובמשך זמן קצר.
בבואנו לשרטט קו אל קו את דמותו של רבי יהודה ביבאס, תתרקם לעינינו מסכת-פנים נהדרת, השופעת חיים ולבטים מקסימים ביופיים הרוחני.
אולם הרב ביבאס, עם היותו כולו מושרש במסורת אבות, אינו אוטם אוזנו משמוע למשבים המנשבים בחיי הרחוב היהודי,לשיפור מצבו החינוכי והתרבותי של הדור העולה ויוזם להביא תיקונים, מרחיקי-לכת, בדרכי חינוך, בשיטת הלמודים המיושנת הנהוגה בבתי האולפנא היהודים, הבלתי מתאימה לרוח הזמן החדש וצרכיו, בדור הדעה והטכניקה המתפשטת בעולם המודרני המשתלט על הטבע והחומר הגלמי, בהמצאותיו ותעשיתו הכל יכולה.
באומץ לב דורש הרב שינהיגו "למוד שבע-החכמות או מדעים, כגול מוסיקה, אסטרונומיה וכ'ו" כדי להרים קרנם של בני עדת-ישראל בעולם, ולהפסיק תהליך התנוונותם בגיטאות החשוכים. לדידו אין עם-ישראל יכול להרתע מלימוד החכמות, ואין היהודים נפרדים מיתר העמים. יעודם הוא "שהם יאירו פני תבל, וחובה זו מטלת עליהם. לו היו להם אמצעים כמו לאנגלים, היו מחויבים לשלוח מטיפים" בעולם.
ברם תכנית זאת מצומצמת בעיני היהודי, יליד גיבראלטאר, החוזה בעיניו את האירועים הנכבדים המתרחשים מסביבו, שהוא צופה אותם ברורות, ממגדל התצפית שלו בקורפ'ו, ובמסעיו בארצות הבאלקאניות, הקמות לתחיה לאומית, רוחנית, גשמית ומדינית, ומרכז אירופה המתורבתת.
לדעת הרב ביבאס, "על היהודים לנתק בכוח את ארץ-ישראל, מידי התורכים בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים מידיהם הארץ שלהם".
וכשם שעמי הבאלקאנים הכשירו את עצמם למלחמת-מצווה זו כך על היהודים "להתאמן בנשק ובמדעים" הכלים הנחוצים והדרושים להשגת המטרה.
בפעם הראשונה יוצאת מפורש, מפי רב יהודי חרד וגדול בתורה, וממשפחה מיוחסת ואדוקה, קריאה להיחלץ לעזרת העם, עם כידונים ביד, תכנית המשלימה את כיסופי השר סיר משה מונטיפיורי, המבקר בארץ-ישראל ויתר ארצות המזרח-הקרוב והתיכון, ומראשוני גואלי-הקרקע ומטיפי עבודת האדמה.
הרב ביבאס שעיניו פקוחות ויודע כל מה שמתרחש מסביב לתורכיה המתפוררת,, כבעל שאיפות מדיניות מובהקות, התנגד למדיניות המעשית של מונטיפיורי הרוכש קרקעות לשוא, מבלי שיהיה הבטחון הדרוש לבעלות עליהם, כלומר, בלשון ימינו, זכויות מובטחות, עפ"י החוק, כפי שתדרוש אותן ההסתדרות העולמית של התנועה הציונית המדינית ארבעים שנה, אחרי מותו.
לדעת הרב ביבאס, המקדים בזה גם את אחד-העם, צריך לחנך את העם לראשונה, להפסיק את המגביות למען ישוב הארץ ולהכריח את בני הישוב לעבוד עם נשק ביד כמגוייסים בשעת הצורך.
הרב האמיץ בטוח שארץ-ישראל הכילה בעבר כמה מליוני נפש, ובשעה שחשב להתראות עם סיר משה מונטיפיורי בחזרו מנסיעתו לארץ, היה בלי-ספק מעלה את כל הבעיות הקשורות בהיאחזות העם בארץ-תקוותיו וכיסופיו, אם כי עתה לא ידוע לנו עם משאלתו-פגישתו זו התקיימה או לא.
הרב יהודה בן הרב שמואל ביבאס, הנו הראשון מבין מבשרי התנועה הציונית המדינית, שהקים גם תלמידים ומעריצים וביניהם אותו רב נשוא פנים החביב, שכולו אש לוהטת, רבי יהודה חי אלקלעי, המתכנן תוכניות קונקרטיות להקמת מדינת-ישראל בארץ-ישראל, והמפיץ, במאות טפסים, עשרות יצירותיו-קריאותיו, ביהודית-ספרדית, ובעברית, למען ישובה של המולדת הישנה, ומגשים בגופו את הטפותיו הלאומיות, ובהקיצו את הנרדמים לומד ממנו תורת- הציונות החדשה, שמעון ליב יהודה הרצל, סבו של ד"ר בנימין תיאודור הרצל, מיסד ההסתדרות הציונית העולמית.
הפגישה בין הרב מקורפ'ו, והרב מזמלין, היתה פוריה מאוד והשאירה רושם עמוק בלבו של הרב אלקלעי, והיא שעודדה אותו והפרתה את מחשבתו הציונית.
בקשר לשיבת-ציון בשעה שהיה מנתח את המצב, במשפטים כדורבנות לאמור: "אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל נעים ונדים אנו מעיר לעיר, לבקש מחייתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם.
טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ, בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה, ככתוב שובו אלי ואשובה אליכם. תשובה זו, באלף ושבע מאות ושבעים שנה, לא נעשתה.
ועתה מה עלינו לעשות, אם כן חס-ושלום, אבדה תקותנו, חלילה-וחס. אלא פירוש הדבר הוא: שיבת-ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי, ואשובה אליכם.
כשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונכספה נפשנו לחסות בשכינתו, מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתו, במהרה בימינו".
וכה מרנינים ומלבבים דברי המוסר שהשמיע הרב ביבאס בפני התלמיד המקשיב הרב אלקלעי, שהוא נדהם בפני סערת הרוחות המתחוללת בקרבו, נטפי טללי שחר התחיה הלאומית נספגים עמוק עמוק בלבו ומחשבתו של אלקלעי וברטט של קדושה והערצה ממשיך הוא לרשום ש"כהנה וכהנה נוראים מאוד מאוד – דברי לקחו של ביבאס – אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו. מי יתן אבר כיונה אעופה ואשכונה".
אין ספק שרבי יהודה אלקלעי, הוא הוא שהרים את אדרתו של הרב יהודה ביבאס, ורוחו נחה עליו, כי בקשר עם שיבת ציון תמיד חוזר אלקלעי על פירושו של ביבאס על מה שנאמר במלאכי (ג'-ז') "ר"ל שישובו ישראל להסתופף בצלו, בארץ-ישראל, ואח"כ ישרה שכינתו בינינו" (מנחת יהודה, שנדפס בתר"ג).
והתלמיד כורע ברך לפני רבו ואומר:
"והנה רוח ה' דבר בו ודבר ה' בפיהו אמת כי עיקר גאולתנו היא שהקבה יחזיר שכינתו לציון" (שם, שם) וחוזר על אותו ענין של התשובה בקול קורא, (שנדפס בשנת התר"ח).
אחרי שמתה עליו אשתו רחל, גם היא ילידת גיבראלטאר, בשנת התר"י (1850), עלה רבי יהודה ביבאס לארץ, והתישב בחברון, עיר-האבות.
לפי המסורת של יהודי חברון, עלה הרב לארץ, בלי בנים, ואולי היה ערירי.
בעיר זו, בתוך חצר גדולה שהיתה כולה מלאה ישיבות גדולי הדור, יסד גם הוא את ישיבתו הנודעת בשם, ישיבת הרב ביבאס, אליה העביר את ספריתו הפרטית, שהחזיקה יותר מאלף וחמש מאות כתבי-יד וספרים יקרים, שאבדו לנו בימי המאורעות בשנת תרפ"ט, בה התפרעו הערבים ושחטו כמה אזרחים תלמידי ישיבות ורבנים ושרפו בתים ברובע היהודי, שנעזב עד היום הזה.
לפי מה שנמסר לי, ע"י רבה האחרון של חברון, רבי חיים באג'אייו, הרב ביבאס נקבר בבית-העלמין של עיר זו, בי"ז בניסן תרי"ז, לפני כמאה שנה, ע"י קברו הנודע של הרב די וידאש.
רחביה, ירושלים, ט"ו בשבט תשי"ז