זכרונות מחברון אחרי הפרעות
מאת: פנחס ארליך
פורסם ב"נתיבה", ירושלים תר"ץ
"ולבבך ימק בך מעצר כאב וכלימה"
ח.נ. ביאליק
א.
בחיפזון אנו פונים בבקר עם שמש לשביל נסתר בסלעים בכדי לא להיפגש עם עיניים סקרניות של בני עם – החמור המשתרכים עם שוריהם וחמוריהם לעבודת יומם. שם על הקברים – ללא דבור והגה כשעל גבינו רובץ משא הימים ההם…- אנו מתחילים בעבודתנו. בין עצי זית עתיקים – קשישים מעונפים מצלים מצבת ביטון מקימה אומה עתיקה לקדושים.
וכאילו להכעיסנו – יום אביב מבריק לפנינו ; אור פנינים שופע על העשב הטרי והרך שצמח פה בן לילה: נדמים רסיסי הפז של טל הבקר על הקברים כאגלי דמע על ריסי תינוק-יתום הפועה על שדי אמו המתה.
ומסתנן האור יחד עם בליל-קולות לתוך הבור שאני עומד בו בעבודה. המכוש נופל מהידיים והלב נמשך אחרי מערבולת הקולות. אני מתחיל להבחין בהם. ערבי מקלל באלוהיו את שורו הסרבן; חמור מקבל בצריחה מנסרת ממושכת את פני יום האביב הנחמד; קול-טחינה מונוטוני; קול אישה בהכינה ארוחת היום למשפחה; ואחריהם קול עולה ובוקע את המרחב, קול חרחור גרוני, מסתלסל, משחזר ומתפתל עד לפסגת ההרים: זהו קול המואזין הקורא מהמסגד שעל קברי האבות למאמיני אללה להתפלל. מתחטא הקול, מלחית, צונח ויורד אט אט בעקיפין ובאלכסון וגווע עם המלה "סלים" (שלום).
מה נוראה המלה הזאת בקברים אלה!…..
והנה מגיעה לאזני קול-ענות עליז, קול ילדים המקבלים ברננה מחוסרת דאגה את השמש המלטפת. האמנם? קולות שלמים כאלה בעיר זו, כאלו אורח חייה לא הופרע במאומה? ומחשבות כואבות מתפתלות סביב מוחי כנחשים ארסיים, מחשבות על שירת חיים שנתקפחה ללא שלומים.
היוקם הדם השפוך?
ומזדקרת לנגד עיני תמונה מלפני שנים, בהיותי בחברון זו. שני יהודים מתומרים כאילנות הדמיוניים שבציורי הכותל המערבי: פאותיהם המסולסלות יורדות עד לאבנטם הרחב על בגד המשי המסוסגן: מבעד הבגד נראים מכנסי הבד ועליהם האנפילאות הלבנות, ויורדים היהודים האלה בצעדי הוד ותפארת, כהליכת מקובל לקראת שבת מלכתא, עד ל"מדרגת-הרשות" שליהודים במדרגות מערת המכפלה. הם מטיבים נרות ושופכים צקון-לחש. אייכם, חביבי? אייכם, שבקפולי בגדיכם הרחתי את ארץ-ישראל, הרחתי את סוד יישובנו הישן ? החופר אני לכם את קבריכם, או בחיים הנכם עדיין ונושאים אתם עין מרחוק למערת המכפלה שלנו ולשדה-קדושים חדש זה?
ושוב לנגד עיני קלסתר פניו היפה והחביב של הרב מזכרון-יעקב, שרגליו הובילוהו הנה יומיים לפני זוועת-הדמים. זוכרני אותו מאותם הלילות שהיינו אי-אלה בחורים מתאספים אצלו – אחרי יום עבודה מפרך בביצות "כברה" ארורת הקדחת – להתחמם לאורו, להאזין לשעורי הנופת שלו, ולשמוע דיבורו השקט, שהיה בו מעין ליטוף אהבה. אייהו, שאחרי שיחות על עברנו הגלותי, על אבא ואמא ועל יום עבודה, היה אומר: "מי יתן וחלקי עמכם", ומרועננים היינו יוצאים ממנו ומלאי אושר.
ואתה, הבחור, שהנעמת עלי ועל חברי את טיולנו בחברון, איך? לוית אותנו לכל מקום, והערבים טפחו על שכמך "מעשה-ידיד", הכנסתנו לבית-הוריך וכבדתנו באדיבות ובהרחבה, ועתה הריני עובד על קברך… סלחו לי חביבי, שנשארתי בחיים וזהו חסדי האחרון לכם – חסד של אמת.
צלילי שיחה ערבית עוררוני ממחשבותי. חברי עומד על ידי ועיניו נעוצות בצלע ההר, שחציו מסמיק וחציו נתון בצל ארגמן, שמבויש ותמהה מביט אל השמש השופעת אורה על עיר חמס זו. על ידינו ערבים השואלים דבר מה וכשאינם מקבלים תשובה הם חומקים הלאה. ואני מתאבק בין " אשרי שיאחז עולליך…" ו"ארור האומר נקם".
גע בלבבי – ויתפוצץ…
ב.
ערב. אנו יושבים בבית אחד הפליטים הגובל עם בתי הערבים. בקומה שמעלינו נשחטו כגדיים חמישה בחורים. דלת הבית סגורה. דרך החלון מבחינים אנו בפנים חפצים פזורים חמוצים מדם, כתמי דם קרוש ומשחיר על הרצפה: על השלחן סיר ובו ביצים שלוקות, שהבחורים, שומרי תורה ומצוות הכינו להם לכבוד השבת ההיא המקוללת, ולא הספיקו לאכלן עד שבא עליהם הכורת "בשם אללה ונביאו".
יושב אתנו בעל הבית, אחד משרידי החרב; פניו אומרים עדיין: " אכן סר מר המוות לחלונותינו": הבעת איש שנחרב קנו, מעוררת רחמים, חרותה בקמטים. פחד הימים ההם עדיין לא פג מעיניו, הרואים עוד כנראה, את הערבים הרודפים אחריו מכל העברים בסכיניהם וצועקים: "ברח יהודי!" "הנה יהודי!". הרגשת הסכין שקבל אז כאלו קפאה בחורי עיניו הדומעות. מסתובב הוא יהודי זה בחדריו הריקים השדודים, כשהוא מחזיק בידו את השריד היחידי שהשאירו הפורעים בתוך ביתו, ושומרו כבבת עין: זאת תמונת שתי נכדותיו שהפורעים הספיקו לשבור רק את זגוגיותה, כאילו נתאבנה ידם בשעת מעשה מלכלות בה את כל חמתם. שתי זוגות עיניים מחייכות אלינו, המעידות על חדוות חיים ופטפוטי גיל ועליזות, מה מוזרות עכשיו בבית עגום זה. הזקן מסתכל בהן ומחליק בידו על גבי התמונה. אב שכול!
ליל-כסף של ירח מלא מושך אותנו החוצה. העוברים והשבים נותנים בנו עיניים. מהן עיני זעם, ומקצתן עיניים מצחקות ומסבירות. התגרנים הקופאים על סף חנויותיהם שמים בנו עיניים תמהות הנהפכות בן-רגע לחונפות ומתממות: "יא חוואג'ה, איך אגוטער" (אני איש טוב). ממולנו מהלך עלי אימים בחשכתו התהומית בית-הטבח שנהרגו בו משפחת סלונים וכל אלה שהסתופפו בצלה. מה מתרחש שם עתה?
אותיות מרובעות משלטים מיותמים מביטות עלינו בצער אילם, שם הלאה אור לוקס מסתנן באוויר וקול צחוק פרוע מדרדר מלווה אותו. קול זה מ"בית הצעירים המושלמים" הוא בא, מ"חברת –שטנים" זו, אשר הראו את גבורתם נגד אנשים מחוסרי מגן. זקן ערבי שחוח, במצנפת חאג', עובר ושואל בשלום בעל הבית המלווה אותנו וממלל בדבקות של "יראת שמים" : "הכל מן אללה, ואללה ישפוט את עושי אלה".
כשהכאב תוסס בקרבי אני בורח אל הבית, מחלחל בקרבי הצער: אימת המוות במקום הארור הזה תובעת נקם: אך באזני, כאלו להכעיס, מזמזם הפסוק שנאמר מפי "אב המון גוים": "אולי ימצאון עשרה".
והיכן היו העשרה ?…
ג.
יום זה יום איום היה בשבילנו, יום מבעית, מרתיח, מפליץ ומדכא היה זה. מאימת סיוטיו נינק עד ליום אחרון, והר-זעמו ירבץ בנו עד יך דפקנו האחרון, זהו היום שעברנו את סף ביתו של א"ל סלונים ז"ל. לנגד עינינו חורבן לא יתואר, מהפכה שטנית שהדם קופא בעורקים למראה.
עסוקים אנו. מאספים אנו את החפצים ואת הבגדים השותתים דם, מטהרים את הקירות ומנקים את הרצפות מדם שגווע. רבה כאן העבודה, רבה מאד. חדר-הריגה, שבין כתליו נשפך דם ארבע-עשרה נפש. שלולית דם סמיכה משחירה על הרצפה: על גבה יהודי-כפוף מתעסק; שפתיו לוחשות; הוא פוסק פסוקים; ולאזני מגיעים הקטעים: "….החסידים הישרים התמימים"… "…נקמת דם עבדיך השפוך" "….ונקיתי דמם לא נקיתי"…
בלבי-מועקה; בגרוני-מחנק; בעיני דמעות; זולגות הן מאליהן, דמעות רותחות אדומות, נופלות ומתמזגות בשלולית הגדלה, מתרחבת ומתפשטת. …ואני רואה ים של דם תוסס וגועש, דם כל קדושי-עמנו שבכל דור ודור, חללי אדריאנוס שחיק-עצמות, הרוגי-האינקויזיציה, אכולי-ה"אוטו-דה-פה", שחוטי-תתנ"ו, ת"ח, תרע"ח, תרפ"ט. התקבצו גוים! ערכו חינגא! הכו בתופים! האספו! כי גדולים מעשיכם, והשתגעו ממראה-עיניכם של עוצם-ידיכם…
מסיעים אותנו למקום אחר, רגלינו פוסעות בערמות-ערמות של מכתבים, קרעי ספרים, חוברות זכרון. מרים אני דף בודד מקומט מחוברת: קטע של שיר עברי מזדקר לנגד עיני. בטורים הראשונים אני רואה:
זוהי התעודה, את דמך תן ותן
למען ישפכוהו על גלולי-אין
למען יתבעבעו בו בלשון ובידיים
אני נתקל בתמונת-הרצל. שריד תמוה בזוועת-חורבן מחלט זה. עיניים נוגות-תוגות כאילו זה עתה פסקו לדמוע שלא להכאיבנו. ומבויש הוא מלחית את עיניו אל זקנו. המסכן! המעט צערנוך בחייך? לא רחוק מתמונה זו צמוד לוח-קיר ותאריכו מאיים ומתרה: "י"ז אב" "23 אוגוסט". זכור את יום חברון!…
ושוב עוברים אנו מחדר לחדר. דורכים אנו בגלי-נוצות שהרוח החודר דרך הזגוגיות השבורות מעיפן ומצניחן בלי הרף. והן נופלות אין אונים כנשמות עייפות. כמה עבודה שלוה שקטה ורגשות אם חמים טמונות בנוצות אלה. כמה לילות המעיטו אמות טובות שנה מעיניהן החלשות בשעת מרוטן, כמה כרי נוצות הוכנו לכלולות. ארורות הידים, ידי פורעים פושעים שנשתלחו בעבודתכן, עבודת-קדש של אמות טובות.
מדוכדכים עד תהומותנו יוצאים אנו את החדרים. יום עכור ודלף מטריד מקבלים את פנינו. בפעם האחרונה אנו שולחים את מבטנו אל הבית הזה, עובר צעיר ערבי מה"שבאב", מתעכב רגע כאילו חודר למחשבתנו, זוויות-עיניו מתכווצות ופיו מתעקם… האמנם צחק?
כאילו להשלים קובעת-יגוננו מיום זה, חכתה לנו עם שובנו מהעבודה הבשורה על פסק-דינו המדהים של שמחה חינקיס. מהומם ומכונס בתוך עצמו יושב כל אחד מאתנו ללא חשק ויכולת לדבר. שתיקה כאובה ומאופקת. חבר אחד משסע את הדממה וקולו רועד: "הקץ לאמונתי גם במשפט"! מישהו ממלא אחריו: "כאותם המרטירים המפורסמים בימי המאורעות" נשמע קול דממה ואחרי הפסקה כאובה קם אחד החברים שישב כל היום ראשו בין זרועותיו קימה פתאומית, פונה כלפי החלל הריק ומשמיע בצריחה: "הוי, מה עוללתם לנו בארץ הזאת?!."
ובאשמורה השלישית של הלילה, כשנתעוררתי לקול-תוף וקשקוש פח, מצאתי את עצמי סרוח עוד על ערשי בבגדי העבודה. היטתי את אזני לקול צריחה שעורר את המאמינים בשם אללה לסעוד פת-השחר שלפני הצום בחודש המבורך.
לא מצאתי לי מנוח: האמנם יש אלוהים בקרבם?…
