חללים אלמונים / ליום הזיכרון ה – 87 לפרעות תרפ"ט, י"ח באב
נעם ארנון
למרות שנפלו שנים רבות לפני הקמתה, הכירה מדינת ישראל בחללי פרעות תרפ"ט (1929) ובתוכם – חללי הטבח בחברון, כ"חללי פעולות האיבה" שנרצחו בידי ערבים במסגרת מלחמת הטרור הערבי נגד עם ישראל בארצו.[1] בכך זכו החללים בדברי ימי ישראל להכרה כי מותם לא היה אסון פרטי, אלא כי הם נפלו בדרך לתקומת עם ישראל והקמת המדינה, ומשפחותיהם – לקורטוב של נחמה על האבידה הכבדה.
ברם, ישנם חללים שלא זכו אפילו להכרה זו. היו אלו יהודים שנפצעו ע"י הפורעים במהלך הפרעות, אך לא נהרגו מיד או לאחר מספר ימים אלא לאחר זמן רב יותר, חודשים או שנים. הם הלכו לעולמם אחרי שנות סבל וייסורים, ולא זכו אפילו להכרה, להוקרה ולכבוד להימנות על חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
ברשימה זו נציין שניים מהם: אליהו קפילוטו וראובן ווי'צק, ה' יקום דמם.
אליהו קפילוטו נולד בחברון ב 1893 להוריו הרב ניסים ואסתר.
אביו, הרב ניסים קפילוטו, נולד בירושלים ב-1836 ונפטר ב-1930 [2]. משפחת קפילוטו היתה בין 5 המשפחות הראשונות שבנו את ביתם מחוץ לגטו – הרובע בדרך חברון מול בית סלונים – ב-1871. (ארבע האחרות היו – סלונים, ריבלין, לוי וקסטל (ע"פ ספר חברון, מהד' 1978, עמ' 50).הבית היה ברחוב הראשי בצומת לבאר שבע, מול בית סלונים. היה בו מרתף גדול, בו שמרו בקיץ את המים, הזיתים החיטה, ובחצרו היו עצי פרי (ע"פ עדות נכדו, עו"ד אברהם קרייתי). באזור זה, בקצהו המערבי של רחוב 'השללה-הקטנה' ובסביבתו התגוררו עד פרעות תרפ"ט בני משפחות: חסון, לוי, מזרחי, קפילוטו ועוד. כאן גם התרכזו גם היהודים אשר חידשו את הישוב היהודי בחברון בשנים תרצ"א-תרצ"ו (1936-1931).
בפרעות תרפ"ט התנפלו הפורעים על בית קפילוטו. ב"ספר חברון" (מהד' 1978, עמ' 69) מסופר –
" הנה שם, על דרך באר-שבע, מתנפלים המרצחים על בית קפילוטו-בורלנד. … בקומה התחתונה נפצע קשה אליהו קפילוטו". לפי עדות נכדו אברהם קרייתי (כפי שסיפר לי בראיון מצולם שעלה לרשת ב- 2013; נ"א) כשהגיעו הפורעים לביתו חסם אליהו בגופו את דלת הכניסה ואמר לאשתו ולבנו משה – (מוסה), ולו עצמו (אברהם) שהתארח אצלם באותה שבת, שיברחו מהדלת האחורית לגן בחצר; בחצר הם הסתתרו בלול התרנגולות, וכך ניצלו. בבית זה נרצחו יהודים נוספים – אברהם שפירא, יצחק ברנשטיין, אליהו סנדרוב, משה ריפס וצבי הלר ("דבר" 29 באפריל 1930). שלוש הבנות נסעו בדיוק לפני אותה שבת לקניות ביפו, וגם הן ניצלו.
אליהו עצמו עמד בגבורה וחסם את הדלת. כשאזלו כוחותיו, פרצו הערבים פנימה היכו אותו באלה ודקרו אותו בגבו. לאחר שנפל הם שחשבוהו למת ובזזו את הבית.
למרות עובדות אלו, נזכר שמו של אליהו כמי שניצל ע"י ערבים (ספר חברון, מהד' 1978, עמ' 81); ברשימת הערבים שהצילו יהודים מופיע שמו של אמין יחיא שאהין- כמי שהציל בביתו את אליהו ק(פ)ילוטו. ברשימה זו, שהוכנה כנראה ע"י הבריטים, מופיעים שמותיהם של 28 ערבים שלכאורה הצילו יהודים (ברשימה שהוכנה ע"י רבני חברון – רבינו מאיר פראנקו והרב יעקב יוסף סלונים – מופיעים-19 ערבים; שם עמ' 80). משה, בנו של אליהו, העיד במשפט שהשכן הערבי שאהין מנע מערבי אחר לרצחו בסכין (דבר 6 במאי 1930).
בעקבות הפציעה הקשה בגבו שכב אליהו במרפאת הדסה בירושלים כששה חודשים. לאחר מכן, נאלץ לצאת ולחזור לעבודה כדי לפרנס את משפחתו. הוא היה נגר מומחה, עבד כבנאי בחברון, והשתתף בהקמת המצבות על קברי החללים בבית העלמין העתיק בחברון. הפציעה והעבודה הקשה הכריעו אותו. כשנה וחצי אחרי הפרעות הוא נפטר בחברון ב – 17.12.1930 ואף נקבר בה, ליד חלקת הקדושים. לאחר הכיבוש הירדני ב- 1948 קברו נהרס ונחרש יחד עם כל שאר המצבות בבית העלמין העתיק בחברון. הקבר היה בקצה הגדר שנבנתה ממערב לחלקת נרצחי הפרעות, ליד האנדרטה הגדולה שבנה אברהם פרנקו לזכר כל המשפחות הספרדיות שגרו בחברון ובניהם נטמנו בבית העלמין.
למרות שנפטר בעקבות פציעתו בידי הפורעים, אליהו קפילוטו לא הוכר כחלל הפרעות, ושמו לא נזכר ברשימה הנרצחים הרשמית. אך בשנת התשע"א – 2011, הוא הוכר ע"י הישוב היהודי בחברון, כנרצח ה-68, ושמו נזכר בטקס האזכרה ה-82 לטבח, בי"ח אב התשע"א. במעמד זה סופרו קורותיו וקורות חיי אבותיו כפי שנמסרו על ידי נכד נכדו, יוסי שא נס. באזכרה בשנת תשע"ו הוזמן יוסי שא נס להגיד קדיש על נרצחי הטבח.
אשתו של אליהו, רבקה לבית קסטל, ניצלה מהטבח בחברון עם בנה משה (מוסא), שהסתתר בלול תרנגולות. אחרי שבעלה נפטר מהדקירה בטבח היא חזרה לחברון וגרה שם לבדה כמה שנים. לאחר מכן נאלצה לעזוב את העיר, ובאין קונה יהודי מכרה את הבית לערבי.
בסוף ימיה גרה אצל ילדיה, מרים (בוקס) ויעקב קפילוטו. היא נפטרה בגיל 85 ונקברה בגבעת שאול ליד המערה (לצד שאול ביטון ואליהו דרעי).
ראובן וויצ'ק
מוצאה של משפחת וויצ'ק (קרי: בויצ'ק, ב' רפה, ו' חלומה; לעתים נכתב גם וואיצ'ק או וואיצק, ובלועזית (Voichek הוא מהעיירה אניקשאי ( anykščiai ) בליטא. ראובן נולד בעיירה זו לאביו שלום ולסבו חיים וויצ'ק. כמו רבים מבכירי תלמידי הישיבות בליטא עלה לארץ עם ישיבת סלאבודקה והיה בין הראשונים שלמדו בישיבה בחברון. תיעוד מקורי על תקופת לימודיו בישיבה ניתן למצוא בספרי הנהלת החשבונות של ישיבת "כנסת ישראל" בחברון המצויים כיום ב"ארכיון חברון". ספרים אלו הגיעו לידי בס"ד לפני מספר שנים, ובהם פרטים רבי ערך על תולדותיה והתנהלותה של הישיבה בתקופת חברון ואחריה. בספרי הנהלת החשבונות של הישיבה השתמרו רישומים על כל הוצאות הישיבה, כולל "דמי הכלכלה" שקיבלו התלמידים, (ביניהם ניתן למצוא את שמותיהם של רבים שהפכו לימים לרבנים חשובים שהובילו את עולם הישיבות). בין התלמידים מקבלי התמיכות הקבועות מופיע שמו של ראובן וויצ'ק שנמנה על ראשוני ובכירי התלמידים.
בפרעות תרפ"ט נפצע ראובן, ואושפז בבתי חולים "הדסה" ו"ביקור חולים" בירושלים. הוא לא נפטר ביום הטבח עצמו – י"ח אייר תרפ"ט (24.8.1929), כמו 59 הנרצחים שנקברו בחברון, וגם לא בימים הסמוכים לטבח, כמו עוד שמונה מחללי חברון שנקברו בחלקת קדושי תרפ"ט בהר הזיתים. בתחילה נראה היה שמצבו אינו קשה, והוא חזר לישיבה. אך הוא המשיך לסבול מפציעותיו. הישיבה המשיכה להעביר אליו את כספי התמיכה וגם מימנה חלק משכר הדירה מההוצאות
הרפואיות בבתי החולים. אך חייו של ראובן לא השתקמו. סבלו הלך וגבר, והוא אושפז שוב בבית החולים. לבסוף, בב' כסלו תרצ"ג (1.12.1932) הוא נפטר אחרי ייסורים קשים. לאחר פטירתו העבירה הישיבה עוד תשלום אחד על שמו, ככל הנראה לכיסוי החובות וההוצאות השונות.
באורח פלא, קברו בהר הזיתים נשמר ולא נהרס, והתגלה ע"י משפחתו בהר הזיתים לאחר שחרור ירושלים בכ"ח אייר תשכ"ז. [3]
[1] החלל הראשון המוכר כ'חלל פעולת איבה' הוא ר' שלמה זלמן צורף, בונה בית כנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" בירושלים שנרצח ב י"ט באלול תרי"א – 16.9.1851.
[2] בתרי"א (1851) הרב נסים קפילוטו היה בין החותמים על איגרת השליחות של ר' דוד הכהן – שליח חברון למערב החיצון. ב-1861 – יצא כשליח חברון לטורקיה. היה ראש ישיבה בחברון (מתוך ששה, כשבאחרת היה הרא"ם- הרב אליהו מני. (לפי יערי, שלוחי א"י, עמ' – 694, 697). הפרטים על משפחת קפילוטו נמסרו לי ע"י מר יוסי שא נס, בנה של רבקה, נכדתו של אליהו קפילוטו, החוקר את תולדות משפחתו, ותודתי העמוקה נתונה לו.
[3] תודתדי העמוקה למר אליעזר וויצ'ק מרעננה (יבדל"א), נכד אחיו של ראובן הי"ד, על המידע שהעמיד לרשותי.