מבין ההריסות

 

אלי הלוי – מוסף דיוקן – מקור ראשון

05 בספטמבר 2011

 

כמעט שלושה עשורים של שתיקה חלפו לפני שישראל עזריאלי הורשה להתייצב פנים אל פנים מול הטרגדיה של משפחתו. לטקס האזכרה

למאורעות תרפ“ט שנערך לאחר מלחמת ששת הימים בחברון המשוחררת, הוא הגיע יחד עם הוריו – הרביקותיאל עזריאלי, רבה הראשי של זיכרון־יעקב, והרבנית מינה לבית אורלנסקי. ההורים, אודים מוצלים מגיא ההריגה בחברון, נעמדו מול ‘בית סלונים’ ובירכו בשם ובמלכות על הנס שנעשה להם במקום. זה המקום שבו הם איבדו כמעט הכול, אבל זה גם המקום שבו נולדה ונרקמה מחדש יריעת חייה של משפחת עזריאלי־אורלנסקי. ההריסות שנותרו מבית סלונים המקורי שימשו עדות אילמת לזוועה שהתרחשה שם בי“ח באב תרפ“ט,

24 באוגוסט 1929 . בין הנרצחים במקום היו הרב הראשי הראשון של זיכרון־יעקב הרב אברהם יעקב אורלנסקי, זוגתו הרבנית ינטעל, בתם חנה, חתנם אליעזר דן סלונים והנכד הפעוט אהרן. מינה אורלנסקי, בתו של הרב שהייתה אז כבת 15 , ניצלה מהטבח בזכות בחור בשם

שניאורסון שדחף אותה אל חדר האמבטיה. משם שמעה הנערה את זעקות השבר של בני משפחתה הנרצחים, ואת קריאות הכאב של הפצועים. רק לאחר שכילו הפורעים את מלאכת ההרג ועזבו את הבית, היא יצאה ממחבואה. מבט על סביבותיה בישר לה את האמת הנוראה: זה עתה התייתמה מאביה ומאמה, ואיבדה גם אחות, גיס ואחיין. באותם רגעים התעורר מעלפונו גם הנער יקותיאל עזריאלי, וגילה כי הוא מכוסה בגוויות. הוא ומינה הביטו

מוכי הלם זה בזו ובמחזה הדמים שנגלה לעיניהם. הידיעה על רציחתו האכזרית של המנהיג הרוחני יחד עם רעייתו נפלה על זיכרון־יעקב כרעם ביום בהיר. בתוך מסע היגון והדמעות, ומתוך הערכה לרב אורלנסקי, קיבלו פרנסיה החלטה יוצאת דופן. ממסמכים שנשתמרו מאותם ימים עולה כי ועד המושבה כתב לרבנים הראשיים דאז, הרב אברהם יצחק קוק והרב יעקב מאיר, כי החליט להימנע מבחירת רב ולהמתין עד שמינה תינשא; אם חתנה

יהיה ראוי למשרה, ימונה הוא לרב המושבה. “האפשרות שמינה תבחר בחתן שאינו הולם את כתר הרבנות לא

עלתה כלל על הפרק“, אומר בנה, ישראל עזריאלי. ואכן, משאלתם של אנשי זיכרון־יעקב התממשה: הרב יקותיאל קושלבסקי )עזריאלי( נשא את מינה לאישה, ויחד איתה קומם את הרבנות המקומית מחדש. עד היום, מדי שנה, מציינים ותיקי המושבה בטקס אזכרה שנתי את הטרגדיה הנוראה של תרפ“ט, אך מעלים על נס גם את התקומה. פרידה שלא מדעת ישראל עזריאלי ) 73 ( נולד בצל הטבח, כשמונה שנים

בלבד לאחר האסון. הוריו, יקותיאל ומינה, אמנם מיעטו לדבר והעדיפו לנצור בלבם את מראות הזוועה, אך בנם ישראל קלט כבר במוחו הילדותי את ממדי המשא הכבד שהם נושאים. נרות הנשמה הגדולים שדלקו בבית ביום השנה לטבח, ונסיעתם השנתית של ההורים לקבר האחים בחברון בעוד הוא ואחיו נשארים בבית, עוררו בו סימני שאלה רבים. הסקרנות רק גברה למראה ספר שנח על אחד המדפים – ספר זיכרון שהוציאה ישיבת חברון לזכר קדושי תרפ“ט. אלא שהרב והרבנית ביכרו לשתוק, וישראל נאלץ לרעות בשדות זרים ולדלות את הפרטים מבני המושבה. “אמי לא הייתה מסוגלת לדבר ולשחזר את מה שקרה שם“, אומר ישראל. “גם כשהפכה לאשת ציבור ולרבנית כבודה, מעולם לא זכינו לשמוע – אני, אחי או הנכדים- את מה שחוותה באותה שבת נוראה בחברון. היא לא עצרה כוח לחטט בפצעים ולשוב אל זיכרונות האימה. את מה שעבר במוחה יכולנו לנסות ולחוש ביום האזכרה: אז האבל, השכול והיגון צפו באופן מוחשי. אמא התייחדה עם זכרם של בני משפחתה בתענית ובפרקי תהילים, כשהכאב העצור מרחף. והיה שקט. שקט נורא של אילמות זועקת. ביום הזה היינו נסחפים אל השכול שגילמה אמא, והדומייה הזועקת הציפה את עינינו בדמעות“.מקור לא אכזב של מידע הייתה דודתו רחל ברוש)ברונשטיין( לבית אורלנסקי, שהתגוררה בחיפה. רחל למעשה הייתה הסיבה שבעטייה הגיעו סבו וסבתו של

ישראל ל’בית סלונים’ בחברון, שם התגוררה בתם חנה סלונים עם בעלה אליעזר דן ובנם אהרן. זו הייתה אמורה להיות שבת השבע־ברכות של רחל, אלא שהזוג הטרי עצמו נותר ברגע האחרון לשבות בירושלים, וכך ניצל. יומיים בלבד לפני פרוץ מאורעות תרפ“ט הובילו הרב אברהם יעקב אורלנסקי ורעייתו את בתם רחל אל החופה. איש מהנוכחים לא שיער ששמחת החתונה תתחלף כה מהר בטרגדיה משפחתית איומה. “על פי

מה ששמעתי מדודתי, זו הייתה אחת החתונות השמחות והמכובדות שהתקיימו בתל־אביב של אותם ימים“,

משחזר ישראל עזריאלי. “החתן צבי ברונשטיין, גם הוא בן המושבה זיכרון־יעקב, היה חלוץ אמיתי. כבר באותם ימים, על אף גילו הצעיר, הוא שימש כמנהל בכיר בפיק“א, חברת הקרקעות של הברון רוטשילד. לחתונתם, שהתקיימה באולמי ‘רות’ בתל־אביב ברביעי בלילה, נהרו כל המי ומי של היישוב היהודי באותם ימים. בלטו שם הרב הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והרב הראשי של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, אחיה של סבתי. גם בני המושבה טרחו ובאו לחתונה, לאחל מזל טוב ולהתברך מפי רבם אהובם. זו הייתה בעצם פרידה אחרונה מהרב והרבנית,

שכעבור יומיים מתו מות קדושים.“לאחר החתונה בחרו סבא וסבתא לנסוע לירושלים עם אמי, וביום חמישי להמשיך לחברון, שם תיערך

שבת שבע הברכות בביתה של חנה סלונים, אחות הכלה. לעומתם הזוג הצעיר החליט להישאר בירושלים עד בוקר יום שישי, ורק אז לצאת לחברון. אלא שהתוכניות השתבשו והקשר בין המשפחות נותק“. השבת התקרבה, אך הזוג הצעיר בושש להגיע לחברון. הכול ציפו לבואם, מה גם שידיעות קשות החלו לזרום מירושלים ומסביבותיה. דיווחים על הרוגים ופצועים ועל פוגרומים יזומים שביצעו כנופיות ערביות באזור ירושלים העלו את מפלס החרדה. אחר הצהריים התקבלה טלגרמה מהחתן והכלה, שהודיעו כי לא יגיעו לפני שבת “כי אין מכוניות נוסעות לחברון“. הפרידה הבלתי מתוכננת של רחל מבני משפחתה, והעובדה שלא שהתה לצדם באותה שבת, לא נתנו לה מנוח כל ימיה. “היא לא סלחה לעצמה על שנתנה להוריה ולאמי לנסוע לחברון“, מספר אחיינה. “כאילו ניסתה להשיב את מחוגי הזמן לאחור, אל שמחת החתונה ואל רגעי האושר האחרונים שהיו לה במחיצת בני המשפחה. כל הסבר לא הועיל כדי לתתלה מרגוע. גם את הטענה שהייתה זו גזרה משמיים, שהועידה את הוריה למוות ואותה ואת בעלה לחיים –

התקשתה לקבל“. אגב, מספר עזריאלי, מי שהציל את חיי הזוג היו הבריטים, שניתקו את קשר התחבורה בין ירושלים לחברון, כשהארץ כולה הפכה לזירת קרבות. “לא הועילו כל תחנוניהם של החתן והכלה; השיקוליםהביטחוניים גברו, הדרכים נחסמו, והם נאלצו לעשות את שבת שבע הברכות ללא בני משפחתם המורחבת,על שולחנו של הדוד, הרב פרנק“.הפורעים התפרצו לברכת הכוהנים חרף האכזבה מהיעדרם של החתן והכלה, ולמרות

בשורות האיוב שהגיעו מירושלים ומהסביבה, התקיימה סעודת ליל השבת בבית משפחת סלונים ברוב עם. כשבעים אורחים הסבו לשולחן, ביניהם בחורים מהישיבה שהחליטו מטעמי ביטחון לעשות את השבת דווקא בביתו של סלונים, שכיהן כחבר מועצת העיר חברון וכמנהל בנק ‘א.פ.ק’. בעיר. סלונים גם החזיק ברשותו אקדח – חפץ נדיר בקרב יהודי חברון – וזה כשלעצמו היה מעין גלולת הרגעה. עוד לפני כניסת השבת התברר שהמהומות אינן פוסחות על חברון: במסגדים הושמעו נאומי הסתה, וערבים סבבו ברחובות העיר מחזיקים בידיהם גרזנים וקלשונים. “זאת הייתה הסיבה שבגללה אבא, אז תלמיד בישיבת חברון, בחר גם הוא לשהות בביתו של סלונים“, מספר עזריאלי. “הפגישה הראשונה בינו לבין אמי נערכה דווקא בתחנת דמים זו – בשבת הפרעות בחברון“. אביו, יקותיאל עזריאלי, נולד ביאגוסטוב שבליטא. “כבר בגיל 14 הוא התקבל כתלמיד מן המניין בישיבת סלבודקה והתפרסם כשקדן ובעל כישרונות. בשנת תרפ“ד ) 1924 ( עלתה לארץ ישראל קבוצה גדולה מתלמידי סלבודקה בהנהגת ראש הישיבה, הרב משה מרדכי אפשטיין. אבא היה בין התלמידים הבולטים שהצטרפו אליו, והגרעין שהקימו הצמיח את ישיבת כנסת ישראל’ בחברון. במשך ארבע שנים וחצי הוא זכה ללמוד בעיר, עד שעלה הכורת על הישיבה“. אותן שנים היו דלות באמצעים גשמיים, מתאר עזריאלי. “בישיבה לא היו אמצעי חימום כלשהם, ובימות החורף השלג נערם מחוץ לבניין ובפנים שרר קור מקפיא עצמות. אך אבא נהג לשבת במיטה כשהוא מכוסה ולהמשיך וללמוד בהתמדה, מבלי שיניח לפגעי הקור להפריעו“. בבוא הפרעות, כאמור, סעד יקותיאל עזריאלי בבית סלונים. “סעודת ליל שבת עוד עברה בטוב ובנעימים. על אף המתח הרב, היה ביטחון שהבריטים לא יעמדו מנגד ולא יאפשרו לרוצחים הערבים להפיק את זממם. אך בבוקר התחוורה האמת המרה: יהודי חברון נותרו לבד במערכה, ולא היה מי שיגן עליהם. פרסות הסוסים של הרוצחים הלמו ברחובות העיר, ורוכביהם התכנסו סביב בתי היהודים וניסו לפרוץ בכוח“. מאכזבת ביותר ואף קטלנית, מאשים עזריאלי, הייתה תגובתו של מפקד המשטרה הבריטית, מייג’ור ריימונד קאפראטה.

לנכבדי הקהילה היהודית הוא המליץ ביבושת להסתגר בבתיהם ולא לצאת מהם, והתוצאה הייתה שהבתיםהפכו למלכודת מוות.

כאשר הגברים עמדו בתפילת שחרית של שבת, ניתן האות לטבח הנורא. “היה זה בעת שסבא, הרב אורלנסקי,עמד ובירך את הציבור בברכת כוהנים“, מספר נכדו. “ממש באותם רגעים פרצו לביתו של סלונים הפורעים הערבים, שהגיעו היישר מהמסגדים. חמושים בחרבות, גרזנים, סכינים ושאר כלי משחית, התנפלו חיות אדם אלה על המתפללים. הם עינו ורצחו באכזריות נשים, ילדים וגברים. סבי נרצח כשהוא מעוטף בטליתו. דמיםבדמים נגעו“, נשבר קולו של עזריאלי. “ליד סבא נרצחו בדם קר גם סבתא יענטל, חנה, אליעזר דן ואהרן הפעוט. מחדר האמבטיה שאליו נדחפה הייתה אמא עדה לזוועות. הזעקות הנוראיות של בני משפחתה הנשחטים הדהדו ברחבי הבית, והיא הצטנפה מתחת למתקן האמבטיה שהסווה אותה, והתפללה שהרוצחים לא יגלו את מקום מחבואה. לא רחוק משם שכב אבי, שנפצע ממכת חרב חזקה. הוא התעלף ונפל ארצה שותת דם, כשעל גופו צנחו גופות חבריו הנרצחים. הם הסתירו אותו מעיני הפורעים, וכך הוא ניצל“.



יקותיאל עזריאלי פונה אל ביתן הבריאות שב’בית הדסה’ בחברון. רוב הפצועים וההרוגים רוכזו בתחנת המשטרה, שם הותירו אותם השוטרים הבריטים להתייסר בכאביהם, בלי טיפול נאות. במשך 36 שעות היו במקום רק שני רופאים יהודים שהגישו עזרה לפצועים. גם ההרוגים לא זכו ליחס הולם: במוצאי שבת נכרה קבר אחים בבית העלמין היהודי בחברון, ורק מניין אנשים הורשה להשתתף בלוויה. “במשך שישה חודשים נאבק אבא בפציעתו. המכה גרמה לזיהום קשה שהתפשט בגופו והוא סבל כאבים עזים. אך קשים מייסורי הגוף היו ייסורי נפשו. הוא היהעד לאובדן חבריו הקרובים, מיטב בחורי חברון, וכעת נותר בארץ ללא קרוב וגואל. רק כוח אמונתו העזה ואהבתו לארץ החזיקוהו. לאחר שהתאושש מהפציעה הוא שב עד מהרה ללימודיו בישיבת חברון, שהעתיקה את מקום מושבה לירושלים. גם שם הוסיף להימנות על בחירי התלמידים והמקורבים לראש הישיבה“. ובינתיים בזיכרון־יעקב ההלם והזעזוע היו עמוקים. “במשך עשר שנים כיהן סבא כרב המושבה, אליה הגיע מפתח־תקווה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה. על אף התנאים הקשים הוא הצליח להטביע חותם אמיתי בחיי המקום. זקני זיכרון־יעקב נהגו לספר כי כאשר צעד סבא מדי יום לבית הכנסת, נראה היה כאילו מלאך מתהלך  ברחובות המושבה. היה זה ביטוי להערצה שרחשו לזיוו ולנועם הליכותיו של סבא. ביום השלושים לרצח ירדו בני המושבה לחברון, ומול קבר האחים הם התייחדו עם זכרו“. מינה אורלנסקי, ניצולת הטבח, הועברה לבית דודה הרב פרנק בירושלים. לאחר מכן עברה לגור בתל־אביב, בבית דודתה פשה גבריאלוביץ. “אמא ניחנה בסגולות נפש מיוחדות, באומץ לב, באמונה ובביטחון עז שינקה מבית הוריה, ובזכות זאת הצליחה להתגבר על המשבר. כעבור שנתיים נישאה ליקותיאל עזריאלי, שניצל לצדה. יחד הם הקימו משפחה ורבנות לתפארת בבית הרבנות

הנעזב של הוריה בזיכרון־יעקב“. אל נישואיהם של השניים, שהתקיימו במלון ‘ורשבסקי’ בירושלים, נהרו רבנים, ראשי ישיבות ונכבדי

היישוב בארץ. השושבינים הבולטים היו אנשי זיכרון־ יעקב, שחגגו כבני משפחה. בעבורם הייתה השמחה כפולה: חתונה של בת הרב הנרצח, וצעד לקראת ההכתרה של ממלא מקומו. הרב קוק, שהשתתף בחתונה, המליץ לפני ועד המושבה על מינויו של עזריאלי לרבם: “הרב והרבנית נישאו זה לזו ביום… הקימו את ביתם בזיכרון־יעקב וקוממו את תפארת הרבנות שם“, כתב הרב קוק. הרב על הסוס כבר בראשית כהונתו של הרב עזריאלי בזיכרון־

יעקב, העניקו לו שלטונות המנדט הבריטי סמכות מוכרת בכל נושאי הדיינות והשפיטה: ירושות, ממונות, אישות ואפוטרופסות. הנציב העליון של ממשלת המנדט אישר כי כל תעודה היוצאת מבית הרב יש לה תוקף של בית דין, ואין לערער עליה אלא לפני בית הדין הגדול של הרבנות בארץ ישראל. בני המושבה והיישובים הסמוכים הביאו בפני הרב עזריאלי את ענייניהם, ופסק דינו היה מקובל על כולם. גם לאחר קום המדינה, כאשר הסמכות הפורמלית ניטלה מהרב והועברה לבתי הדין הרבניים, הוסיפו התושבים לבקש את שיפוטו ופסיקתו. באחד מהאירועים שקדמו להקמת המדינה, נודע לחוות דעתו של הרב עזריאלי משקל גם מחוץ לגבולות זיכרון־יעקב וסביבתה. היה זה כאשר ועדת החקירה שמינתה עצרת האו“ם לדון בשאלת המשך קיומו של המנדט הבריטי, ביקרה בארץ ישראל כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש בה. בין השאר הגיעה הוועדה, בראשות נציג גואטמלה באו“ם, לביקור בזיכרון־ יעקב. בקבלת הפנים, שנערכה ב’גן רוטשילד’ בטבורה של המושבה, נשא הרב נאום שסקר את הקשר בין עם

ישראל לארצו. הוא הסביר כי מעולם לא הייתה בארץ הקודש ישות לאומית ערבית, תיאר את תלאותיו הפרטיות, והדגיש את תוקפנותם של הערבים בחברון ובערים אחרות, לעומת היהודים שוחרי השלום. חברי הוועדה, כך ניתן היה לראות, התרשמו מאוד מהדברים. “אבא יושב היה בזיכרון־יעקב, ומצודתו פרוסה על פני נושאים רבים הנוגעים לכלל היישוב היהודי בארץ ומחוצה לה“, אומר ישראל עזריאלי. “תקופת כהונתו שנמשכה יותר משישים שנה, מתרצ“ב עד תשנ“ג, הייתה חופפת לדברי ימי ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ. באירועים רבים שהסעירו את היישוב, לפני קום המדינה ולאחר מכן, הוא נטל חלק משמעותי. כשהמושבה סבלה מבעיות ביטחוניות רבות והותקפה שוב ושוב בידי השכנים הערבים, אבא השתתף בארגון מערכת ביטחון ושמירה יעילה על התושבים וגם על שדותיהם ועל כרמיהם, שסבלו הרס וחורבן. אבא עודד את המגִנים, שיבח אותם על התפקיד החשוב שהם ממלאים, וביקר

בעמדותיהם כשהוא רכוב על סוס. “כאשר תושבים מזכרון־יעקב, מבת־שלמה, מבנימינה ומשפיה נעצרו על ידי הבריטים או הוגלו בעוון השתתפות בפעילות מחתרתית, אבא עמד לצדם ולצד משפחותיהם בשעות הקשות. גם למעפילים שנתפסו ושוכנו במחנה עתלית הוא סייע. ראשי המוסדות הלאומיים דרשו מהבריטים להרשות לְרב לבקר באופן קבוע את המעפילים העצורים, שסבלו מחוסר יד מכוונת ומדריכה. הרשות ניתנה, ובמוסדות היישוב הוחלט פה אחד שהרב עזריאלי הוא המתאים מבין כל רבני ארץ ישראל לתפקיד זה“. רבה של זיכרון־יעקב ביקר בקביעות במחנה עתלית, דאג לצורכי הדת של העצורים, וסייע להם נפשית ורוחנית להתגבר על קשייהם. ביקוריו הותירו רושם עז בלב המעפילים, ניצולי השואה. לאחר מלחמת העולם השנייה שלח אותו הרב הראשי דאז, הרב יצחק אייזיק הרצוג, לאנגליה ולשווייץ כדי לגייס כספים ולעורר את דעת הקהל למען מפעל ההצלה של אלפי ילדים יהודים יתומים, שנלקחו תחת חסותם של מנזרים וכנסיות. המעגל נסגר שלושה בנים נולדו לרב יקותיאל עזריאלי ולרעייתו

מינה. הבכור, אברהם יעקב, נפטר בגיל חצי שנה בעקבות מחלה. אחריו באו יהודה אריה, מי שלימים היה כתב עיתון ‘הצופה’ והלך לעולמו לפני שנים אחדות; ובן הזקונים ישראל, כיום עורך דין תושב רחובות ואב לשלושה – ברק, נעמה ואילון שמואל, ומכהן כר“מ בישיבה בזיכרון־יעקב.

המעגל המשפחתי שנפתח בתרפ“ט נסגר לאחר מלחמת ששת הימים, אז נטלו על עצמם הרב והרבנית את שיקומו של בית העלמין הישן בחברון. “עד קום המדינה נהגו הוריי לנסוע לחברון כל שנה ולפקוד שם את קברי יקיריהם“, מספר ישראל עזריאלי. “משנת תש“ז נהפכה הנסיעה הזו לבלתי אפשרית; העיר הייתה בשליטת הערבים ולא התאפשרה אליה כל גישה. לאחר מלחמת העצמאות נודע כי החלקה שבה נקברו קדושי חברון, חוללה. ידיעה זו הכאיבה מאוד ללבות הוריי, אך הם לא יכלו לעשות דבר. “לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי לראשונה עם הוריי לחברון המשוחררת. ראינו את בית העלמין הישן חרוש, זרוע ירקות ונטוע שיחים. הערבים ליוו אותנו במבטי שנאה יוקדים וקיללו את היהודים ששבו. הוריי

כבר לא הצליחו לעצור את הדמעות. בנהמת נפש עצורה הם דיברו על גודל החורבן ועל חילול מנוחת יקיריהם ואחיהם, קדושי תרפ“ט. מיד כשחזרו מהאזכרה הם התמסרו למשימת השיקום של בית העלמין היהודי. אבא השתתף בין היתר במשלחת שערכה חקירות וחפירות כדי לוודא את מיקומו המדויק של קבר האחים. הוא הפעיל את כל האמצעים שהיו ברשותו כדי להביא לשיקום בית העלמין, ולאחר מאמצים והשתדלויות רבות בין

שרים וראשי הממשל הצבאי, יצאה מחשבתו לפועל: בשנת תשכ“ח שופץ בית העלמין והמצבות נבנו מחדש, לשמחתם ולנחמתם של הוריי. “על אף שהקימו משפחה משלה ם, הם מעולם לא שכחו כיצד הרוצחים השפלים הרסו את חייהם. את הנקמה האמיתית הם ראו בדורות המפוארים שהקימו

ובמפעלי חייהם: מוסדות החינוך והחסד בזיכרון־יעקב,וחידושו של היישוב היהודי בחברון.