על רקע הריאליה היישובית בתקופת הברונזה התיכונה
ד"ר יצחק מייטליס
תקציר מתוך הספר "לחפור את התנ"ך" (חלק ב', עמ' 115-131)
הוצאת ראובן מס, ירושלים תשס"ו
אין כל אפשרות ואין כל צורך לאמת כל פרט מסיפורי האבות בעדות ארכיאולוגית (על דרך המליצה – איש אינו מצפה למצוא את אוהלו של אברהם או את אילו של יצחק…). עם זאת, הממצאים הארכיאולוגים לא רק שאינם סותרים את הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי-יישובי המתואר בספר בראשית, אלא גם מתאימים לו להפליא ואף מאירים פרשיות מן הספר. אף שספר בראשית אינו "ספר היסטורי" במובן המודרני, הידיעות ההיסטוריות המובאות בו, והריאליה היישובית המשתקפת ממנו, מאפשרים להעמיד את סיפורי האבות על קרקע היסטורית מוצקה. אין ספק שהשילוב בין המקרא למחקר הארכיאולוגי מאפשר להגיע לתובנות רחבות על התקופה ועל האירועים הנזכרים בספר בראשית.
תמונה: חפירות תל חברון, 1965
במונח 'תקופת האבות' השתמשו ארכיאולוגים בולטים ומרכזיים בארץ כמו אולברייט[1] וקניון. [2] בעקבות אולברייט הפך המונח מקביל לתקופת הברונזה התיכונה ומאז היה שגור בפי כול. אולם בשנים האחרונות היו חוקרים שערערו על קביעה זו וטענו שהריאליה המוצגת בספר בראשית אינה מתאימה לשום תקופה היסטורית והיא משקפת במידה מסויימת תקופה מאוחרת יותר. אך כפי שיתואר להלן, הריאליה המשתקפת בסיפורי ספר בראשית תואמת להפליא את תקופת הברונזה התיכונה, ומשתקפת היטב בממצא הארכיאולוגי של התקופה.
ישנה התאמה בין תמונת המצב היישובי בהר המרכזי בתקופת הברונזה התיכונה לסיפורי האבות, המוכרים לכל אחד. כל היישובים הנזכרים בספר בראשית הנוגעים למסעות האבות בדרך הראשית העוברת על קו פרשת המים בהר המרכזי המכונה 'דרך האבות', היו קיימים בתקופת הברונזה התיכונה 2: שכם, בית אל, העי, שלם המזוהה על פי המסורת עם ירושלים וחברון – כולם היו אתרים מיושבים בתקופת האבות. יוצאת מן הכלל היא באר שבע, שמקומה לא נמצא עד היום. בחפירות המקיפות שנערכו בתל א-סבע היא תל שבע, לא נמצאו שרידים קדומים לתקופת הברזל. עם זאת אפשר שבאר שבע של ספר בראשית לא הייתה עיר בנויה שיש סיכוי למוצאה בחפירות ארכאולוגיות שכן עיקר תיאורה בספר בראשית הוא של קבוצת בארות.
אם אכן התאמה בין התמונה היישובית המתוארת בתנ"ך לבין התמונה הארכאולוגית היא ראיה לאמיתות התיאור, הרי שיש כאן ראיה מוצקה לאמיתות תיאורי ספר בראשית. אם מקבלים את הטענה שספר בראשית נכתב על ידי כותבים מאוחרים בסוף תקופת המלוכה, יש לשאול מדוע לא הוסיפו לרשימת היישובים גם אתרים מרכזיים אחרים שהיו קיימים כבר בתקופת הברזל 1 (תקופת השופטים), כמו הרמה, עירו של שמואל, השוכנת על אם הדרך. אם אכן 'ספר בראשית הוא יצירה ספרותית מאוחרת שלכותביה היה 'מושג קלוש' על העבר הרחוק',[3] הגיוני היה למשל להכליל בסיפורי האבות את מצפה, שהיה אתר חשוב בעל משמעות דתית ומקום מרכזי מאוד בתקופת הברזל. נראה איפוא, כי ספר זה מציג תמונה יישובית מדוייקת של תקופת הברונזה התיכונה.
זאת ועוד, להרי יהודה הגיעו קבוצות מגוונות מן הצפון כמו החורים והאמורים; עדות לכך נמצאה בלוח בכתב יתדות שנחשף בחפירות בתל חברון שבו לצד רשימות בעלי חיים שהובאו לקורבן או כמסים הופיעו שמות נותני בעלי החיים. עדות לקיומו של גורם חיתי התגלה בשילה. יש להדגיש, בכל התקופות הארכאולוגיות המקראיות לא היה שילוב כזה של יושבי קבע ונוודים, פרט לתקופת הברונזה התיכונה.
התמונה שתוארה משתקפת יפה בספר בראשית ותואמת להפליא את תיאור מערכת היחסים המורכבת של יושבי הערים כמו חברון ושכם עם קבוצות הנוודים שאבות האומה נמנו עמם. עשו התחתן עם בנות חת (בראשית כו, לד), ובני שכם מוכנים להתחתן עם בני יעקב (בראשית לד), ואף נכונים להתאחד עמם: 'לשבת אתנו להיות לעם אחד' (בראשית לד, כב). אברהם הנווד יושב האוהל, קונה קרקע מעפרון ויעקב קונה אדמה ליד שכם. אוכלוסיית יושבי הקבע בהר מורכבת על פי ספר בראשית מכנענים, חיתים (בראשית כג) וחיווים (בראשית לד); בצפון הנגב חיו הפלשתים (בראשית כא, לב-לג).
פסיפס רבגוני זה שאינו שכיח בהיסטוריה של האזור משתקף הן במקרא הן בממצא הארכאולוגי ומעיד על אמינות התיאור המקראי.
על פי כל אלה נראה שבתקופת האבות קריאה וכתיבה לא היו נפוצות בארץ ישראל, ובוודאי לא באזור מבודד כמו הרי יהודה.[5] תיאור מדוייק כזה מצביע ללא ספק על אמינותו של התנ"ך, קשה להניח שסופר שחי כאלף שנים מאוחר, ללא כל הידע הארכאולוגי שהצטבר מאז, יכול לתאר בצורה כל כך אמינה ומדוייקת את החברה בתקופת הברונזה התיכונה בהר יהודה.
תיאור תהליך קניית מערת המכפלה מובן טוב יותר על רקע החוק החיתי כפי שהתגלה בתעודות מחתושש – עיר הבירה של החיתים, אוסף חוקים זה הועלה על הכתב ככל הנראה במאה ה- 15 לפנה"ס. במחקר שערך מנפרד להמן עולה התאמה בין תהליך קנין המערה המתואר בתורה לבין החוק החיתי. על פי סעיפים 46-47 בחוק החיתי, מסי המלך מן העבודות המוטלות כחובה על בעלי קרקעות חלים רק על קונה הקרקעות בשלמותן. אם הקונה יקנה רק חלק מהקרקעות, תישארנה החובות, השירותים למלך, על כתפי המוכר. עפרון היה מעוניין להיפטר מהחובות למלך שהיו מוטלות עליו בשל בעלותו על הקרקע ולכן התעקש למכור את כל השדה אף שאברהם היה מעוניין לקנות רק את 'מערת המכפלה… אשר בקצה שדהו' (פרק כג, ט). להמן מוסיף שעל פי החוק החיתי צוין תמיד ם מספר העצים הגדלים בשטח האדמה הנמכרת. הדבר תואם את דברי הפסוק: 'ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב' (פרק כג, יז). [6] מחקרו אם כן, מאשר את האותנטיות של הסיפור התנכ"י.
לסיכום נראה אם כן, שתיאור קניית מערת המכפלה מספק ידע רב ערך על תהליך קניית קרקע בחברה שאינה אוריינית; תושבי חברון, כך מסתבר, פעלו על פי החוק החיתי.
תמונה: לוח בכתב היתדות מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלה ע"י אבי עופר בתל חברון
לאחר ביסוס מקומה של תקופת האבות בתקופת הברונזה התיכונה, יש לנסות לקשור את תיאורי המקרא עם הממצא הארכיאולוגי ולהבין את מקומם של האבות בחברה הכללית בארץ כנען.
תיאור חייו של אברהם משקף במידה רבה את הידוע מן המחקר על חיי הנוודים בהרי יהודה בתקופות הברונזה הביניימית והברונזה התיכונה. אברהם נדד בציר שכם-באר שבע. מקום מגוריו ומקום מגורי בניו היה סמוך לחברון, וביתם היה בית ארעי – הם היו יושבי אוהל ולא בנו בית. דרך חיים זו הייתה מבחירה ולא נבעה מיכולת כלכלית נמוכה, שהרי על פי הכתוב היו האבות אנשים עשירים למדי. אברהם הקפיד לקבור את שרה במקום מוגדר במערה בקצה שדה עפרון החיתי, והמערה שימשה לקבורה משפחתית. אברהם שהגיע ממסופוטמיה לא עבד אלילים, אך עם זאת הוא ובניו נהגו להציב מצבות אבן לפולחן ובנו מזבחות לה'. ואכן מן הממצא הארכיאולוגי מסתבר שבני תרבות תקופת הברונזה הביניימית הגיעו ממסופוטמיה, ארץ מוצאו של אברהם. תיאור אורח חייו של אברהם הולם את תיאור אורח חייהם של תושבי תקופת הברונזה הביניימית בהר. העובדה שעד עתה לא נמצאה כל עדות מובהקת למקדשים או לממצאים היכולים להתפרש כעבודת אלילים, אך מחזקת את התואם בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של תושבי האזור. הדמיון בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של בני תקופת הברונזה הביניימית ניכר בדבר נוסף – מסלולי הנדידה במהלך השנה. דיוור מצא שבסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני לפנה"ס נעו בני התרבות הנוודית במסלול קבוע. בחורף הם ישבו ביישובים עונתיים בנגב ואילו בקיץ הצחיח והחם הם עלו צפונה ורעו את צאנם בהרי חברון. קברי הפיר הרבים שהתגלו בהרי יהודה שייכים לדעתו לתושבי הנגב שרעו את צאנם במהלך הקיץ ובתקופה זו חיו במערות או באהלים. התיאור הולם את מסלול חייו של אברהם המחלק זמנו בין הנגב להרי יהודה: 'וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקום אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי' (בראשית יג, ג).
על הדמיון בין תיאור חייו של אברהם לבין אורח חיי בני תקופת הברונזה הביניימית עמד כבר נלסון גליק בסדרה של מאמרים ובספרו 'כאפיקים בנגב'. אולם משה כוכבי לא מקבל את תפיסתו, בעיקר מפני שבספר בראשית נזכרים יישובים כמו שכם ובית אל שבהם לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות לקיום יישוב בתקופת הברונזה הביניימית. דבריו יכולים להתקבל על הדעת אם נראה בארץ-ישראל יחידה גיאוגרפית אחידה, שהתהליכים ההיסטוריים שבה זהים בכל חלקיה. על פי המקובל מסתיימת תקופת הברונזה הביניימית בראשית האלף השני; שכם, בית אל וחברון לא היו קיימות אז. אולם, המעבר מתקופת הברונזה הביניימית לתקופת הברונזה התיכונה היה הדרגתי, ובמקביל לקיומן של ערים על גב ההר, המשיכה האוכלוסייה הנוודית להתקיים סמוך לערים לפחות עד למאה ה-18 לפנה"ס). תמונה ארכיאולוגית זו אכן תואמת את תיאורי ספר בראשית. את ימי אברהם יש לתארך אפוא למאות ה-18-19 לפנה"ס – המעבר מתקופת הברונזה התיכונה 1 לתקופת הברונזה התיכונה 2, תחילת בניית הערים בהר וביצורן.
המחקר הארכיאולוגי עוסק בחקר הממצא הדומם, ומורכב מפרטים רבים הנראים תחילה כאוסף של אבנים וחרסים המונחים 'כאבן שאין לה הופכין'; אך הוא מצליח להפיח חיים באבנים ולבנות סיפור עבר מרתק על תנועות אוכלוסייה מגוונת ועל אורח חייה, על בניית ערים ועל חורבנן, על כלכלה ועל מסחר, על חיים ועל מוות. כל אלו מספקים רקע ריאלי לסיפורי האבות –מייסדי האומה הישראלית.
[1] ו' פ' אולברייט, הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, תל אביב 1965
[2] ק' קניון, חשפנו את יריחו, תל אביב 1961
[3] בתוך: נאמן – פינקלשטיין (עורכים) "מנוודות למלוכה", עמ' 288
[4] י' רוזנסון שעמד על תופעה זו מנסח זאת כך: "אין ספר זה (ספר בראשית, י.מ) ספר של כתיבה אלא של דיבור".
[5] כך מציין גם מ' ויינפלד: 'בירמיה לב מסופר על קנייה באמצעות מגילה כתובה אולם בבראשית כג אין הכתוב מדבר על מסמך כלשהו, ויש בכך כדי ללמד על עתיקותם של התנאים המשתקפים במסורת שלפנינו'; מ' ויינפלד, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ספר בראשית, 1982, ע' 147.
[6] M.R Lehman, ‘Abrahams Purchase of the Machpela and Hittite Law’ BASOR 129, 1953, pp 15-18