חברון, עיר האבות והאמהות, היא יסוד הזהות וראשית ההיסטוריה היהודית. הקהילה היהודית בחברון היא הקהילה היהודית העתיקה בעולם. כשהגיעו הערבים לחברון קיבלו אותם  היהודים בברכה, וחיו לידם בידידות ושכנות טובה. במרפאת "הדסה" בחברון העניקו היהודים לשכניהם, כנהוג וכראוי, טיפול רפואי, חינם.

לצערנו, חיי השלווה  נגמרו בפוגרום. בפרעות תרפ"ט (1929) הושמדה קהילת חברון, באכזריות איומה, בידי פורעים ערבים; חלק גדול מהרוצחים היו השכנים והחברים מאתמול. מעט ערבים, הראויים להוקרה, הסתירו יהודים והצילו את חייהם. לאחר הכיבוש הירדני ב – 1948 הושמד ונחרב הרובע היהודי, ובתי הכנסת הפכו לדירי בהמות.

יובל שנים אחרי הפרעות, ב- 1979, חודש היישוב היהודי בבתים היהודיים הנטושים בלב העיר. הרובע היהודי נבנה מחדש, בתי הכנסת שוקמו, וחיים יהודים חזרו לעיר האבות והאמהות.

ב'הסכם חברון' שנחתם ב- 1997 נמסרו כ- 90% מהעיר לרשות הפלשטינית. כצפוי, ההסכם לא הביא שלום. הטרור המשיך ואף גבר. מחבלים המשיכו בניסיונות פיגוע גוברים והולכים, שחלקם הסתיים ברצח. אחד הגורמים שאיפשרו לטרור לפעול היו הצפיפות והחיכוך, שיצר תשתית נוחה למפגעים.

אחרי גל פיגועים ב – 2003 החליט צה"ל, בלית ברירה,  על מדיניות הפרדה ומניעת החיכוך. על יהודים נאסרה הכניסה ל – 97% משטח העיר. נוכחות יהודים הותרה ברחוב אחד, באורך 1.5 ק"מ – רחוב דוד המלך. ע"פ החלטת צה"ל, הונהגו בו מגבלות תנועה, והחנויות הועתקו ממנו למרכז המסחרי החדש והפורח במערב העיר. רק כך ניתן להבטיח ברחוב זה שקט ובטחון. מאז, העיר חברון כולה התפתחה ושגשגה. ביקרו בה מיליוני תיירים, יהודים, נוצרים, ומוסלמים מכל העולם, והביקור במערת המכפלה הוא אחד משיאי הטיול בארץ הקודש.

אך ישנם ארגונים, בארץ ובחו"ל, ששאיפותיהם אחרות. השקט והחיים אינם מעניינים אותם; ההיפך. הם מפעילים לחץ אדיר לפתוח שוב את רחוב דוד המלך, ולהפוך אותו שוב ל"רחוב השוהאדה". תרגום השם הוא "רחוב השאהידים", שפירושו "רחוב הרוצחים". שם זה מבטא בדיוק מה עלול להתחולל ברחוב אם תותר בו שוב תנועה צפופה וחיכוך מתמיד. בתוך קהל צפוף של מאות ואלפים, תמיד ימצא מחבל שיוכל לבצע פיגוע, ירי, דקירה או השלכת רימון, ולהיטמע בקלות בקהל. זה היה בעבר, וזה חלילה, בוודאות, יהיה גם בעתיד.

 נכון, זה לא כל כך נעים לראות חניות סגורות. כולנו שואפים שהטרור יעלם, שקט ושלוה ישררו בעולם, וכל רחובות חברון יפתחו שוב לכל בני האדם. כרגע, לצערנו, זה לא המצב. הברירה היא בין חיי אדם לבין ויתור על מידה מסויימת של נוחיות. השיקול המוסרי, האנושי והבטחוני, הוא ברור.

הסדרי התנועה והבטחון בחברון עמדו שוב ושוב במבחן בג"ץ. לאחר דיונים עמוקים, מקיפים ויסודיים, נקבעו דברים ברורים וחד משמעיים:

"המדובר בעיר בה בוצע מספר הפיגועים הרב ביותר ביחס לתא שטח מוגדר (הישוב היהודי בחברון)…

חשוב להדגיש כי חלק מהטרוריסטים בחברון פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית ונעזרים בה כדי להסתתר בדרכם למקומות פיגוע, ובהימלטם לאחר ביצוע הפיגועים.

אין מנוס, מן ההיבט המבצעי, מקביעת שטחי הפרדה באזורי חיכוך, על מנת שלא יווצר בהם ריכוז של אוכלוסיה פלסטינית, היכול לאפשר התקרבותו של מחבל לעבר אזרחים או חיילים, לכן קיים הכרח מבצעי במרחבי הגנה…" (קטעים מפסיקת בג"ץ יוני 2009)

 

ברור לכל כי חברון היהודית, אחותה הבכירה של ירושלים, היא עובדה נצחית, הן מכח ברית האבות וההיסטוריה, והן על פי החלטות ממשלות ישראל. לכן לא במקרה ארגונים אנרכיסטיים ואנטישמיים בכל העולם מרכזים מאמץ ומארגנים קמפיין בינלאומי למען "רחוב השואהדה". עבורם דם יהודי הוא זול, וגירוש יהודים היה תמיד, ועדיין,  שאיפתם המתמדת.

מולם, עומדים בני האדם הערכיים והמוסריים, בני כל הדתות, בארץ ובעולם, וקובעים ברורות: לא נכנעים לטרור.

'שוברים שתיקה' לא ישברו את החיים, הצדק והמוסר. השאהידים לא יעברו – רחוב השאהידים ישאר סגור!