בעקבות המאמר הקודם, "מאדום ליהודה: המהפכה החשמונאית שהפכה את יהודה ליהודית", עלו שאלות בנוגע למספר משפטים שעסקו במלך הורדוס, ומהם השתמע כי חכמי ישראל הביעו הערכה חיובית למפעלי הבנייה שלו. בעיני השואלים, לא ייתכן להביע הערכה חיובית להורדוס כמלך יהודה, שכן לדעתם הוא לא היה יהודי אלא אדומי, ולפיכך חל עליו האיסור המפורש בתורה: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז טו). לכך נתייחס במאמר זה.
ככלל, כל דיון היסטורי בדמותו של המלך הורדוס, שעליו נכתבו אלפי מאמרים וספרים, הוא כניסה למים עמוקים וסוערים. הערכת אישיותו, אופיו ומעשיו של הורדוס ראויה לעיון היסטורי רחב ומעמיק, שאליו לא נוכל להיכנס במסגרת זו. לפיכך יוגבל הדיון שלהלן לנושא אחד בלבד: שאלת שייכותו של הורדוס לעם היהודי, והיחס לכך במקורות הלכתיים, היסטוריים וארכאולוגיים. אין כאן יומרה להציג את כל המקורות הקיימים בנושא זה, שכן ניתן להקדיש לו פרק שלם בספר רחב היקף, אולם יובא כאן לקט של מקורות מרכזיים העשויים להצביע על כיוון החשיבה לדורותיה.
רבים מצטטים את האגדתא הידועה בתלמוד הבבלי, כי הורדוס היה עבד בית חשמונאי, שנתן את עיניו בנערה מבית חשמונאי, וכדי להשיגה הרג את כל בני משפחתה (בבא בתרא ג ב). בהמשך אגדה זו מסופר כי הורדוס הרג את החכמים, וכדי לכפר על מעשיו בנה את בית המקדש. עם זאת, יש להדגיש כי מדובר באגדה שלא נפסקה להלכה, ואינה משקפת בהכרח תיאור היסטורי מדויק. מן המקורות ההיסטוריים עולה כי הורדוס נשא לאישה את מרים החשמונאית, נכדתו של הכהן הגדול יוחנן הורקנוס השני. ברור שהכהן הגדול לא היה מאפשר לנכדתו להינשא למי שאינו יהודי. עובדה זו כשלעצמה מערערת את האפשרות לראות בהורדוס נכרי גמור. (בנוסף, יש לציין כי הריגת החכמים מיוחסת גם לינאי, המלך החשמונאי (קידושין סו א).
הורדוס היה בן הדור השלישי למשפחה של גרים אדומיים. סבו אנטיפס נמנה עם האדומים שגוירו על ידי יוחנן הורקנוס; אביו אנטיפטרוס היה מבכירי השלטון החשמונאי; והורדוס עצמו מילא תפקידים שלטוניים שונים עד שהומלך על יהודה בידי הסנאט הרומי.
יוסף בן מתתיהו (בצד מקורות נוספים) מתאר את תהליך גיור האדומים בימי יוחנן הורקנוס: הוא מספר כי לאחר כיבוש ערי אדומיאה, התיר יוחנן הורקנוס לאדומים להישאר בארץ בתנאי שיימולו ויקבלו על עצמם את חוקי היהודים, ומאותו זמן ואילך נחשבו ליהודים (קדמוניות היהודים, יג, 257–258). על גיור האדומים נכתבו מחקרים רבים. כיום החוקרים נוטים לראות בכך סיום של תהליך ארוך, וכי האדומים היו קרובים ליהודים במנהגים שונים (כולל ברית מילה) כבר בתקופה קודמת לגיור הרשמי. ראיה נוספת להיטמעות האדומים בעם היהודי היא העובדה שבימי המרד הגדול ברומאים נלחמו האדומים בעוז לצד היהודים, ואף נפלו עמם בחרב הרומאים.
אפשרות של השתלבות אדומים בקהל ישראל, מופיעה במפורש בתורה: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא… בנים אשר ייוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים, כג, ח–ט). הלכה זו מובאת במשנה במסכת יבמות (ח ג), נדונה בגמרא (יבמות, עו ב), ונפסקה להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק יב).
על נושא זה כתב הרב אליעזר מלמד:
"הרב גורן ביאר, שיוחנן הכהן, שהיה צדיק וחכם, רצה לחזק את יהודה ולבססה, וסמך על כך שבזכות הרוב היהודי שהתגבש בארץ ישראל, האדומים ישתלבו בישראל ובסופו של דבר יזדהו באופן מלא עם תורת ישראל. עמדה זו תואמת את המבואר בתלמוד הירושלמי ובמסכת גרים, שבארץ ישראל יש להתייחס באופן חיובי ליוזמות גיור. בפועל, האדומים אכן השתלבו בישראל, ואמרו חכמים שמצאצאיהם היו תלמידים בבית שמאי; ובימי חורבן הבית לחמו במסירות נפש כנגד הרומאים למען חרות העם, המקדש וארץ ישראל. ואף מלכות הורדוס, שהיה מצאצאי האדומים, למרות רשעותו, נחשבה למלכות יהודית שהועילה לישראל. לכן הרמב”ם (חנוכה ג, א), כולל גם את ימי שלטונו בכלל מאתיים השנים הטובות שבהן חזרה המלכות לישראל בזכות ניצחונות החשמונאים" (פניני הלכה, הלכת גיור יד).
לצד הדיון בזהותו של הורדוס, יש לעמוד על היחס החיובי של חכמי ישראל למפעלי הבנייה שלו. במסכת סוכה מובא היגד מפורסם: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם", ונאמר שם במפורש כי מדובר בבניין שבנה הורדוס (סוכה נא ב). וכן נאמר במסכת בבא בתרא: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד א). במסכת תענית מסופר כי בימי הורדוס, כאשר עסקו בבניין בית המקדש, היו יורדים גשמים בלילה, ולמחרת הייתה הרוח מפזרת את העננים והשמש זורחת, והעם היה יוצא למלאכתו, וידעו שמלאכת שמים בידיהם (מסכת תענית כג א). תיאורים אלו מצביעים על כך שבניין בית המקדש בימי הורדוס נתפס ע"י חז"ל כמעשה רצוי שזוכה לסיוע משמיים, אף אם בוצע על ידי מלך בעל דמות מוסרית בעייתית.
המחקר הארכאולוגי מספק עדויות נוספות להיבטים יהודיים נוספים בנוהגי חצר המלוכה ההרודיאנית. חוקרים וביניהם פרופ' אייל רגב הראו כי בארמונותיו ובמצודותיו של הורדוס, ובהם קיסריה, יריחו, הרודיון ומצדה, נמצאו מקוואות טהרה הבנויים על פי הדגמים ההלכתיים המוכרים מתקופת הבית השני. ממצאים אלו מלמדים כי הורדוס ובני משפחתו נהגו, לפחות במידה מסוימת, בדיני טהרה, וטבלו במקוואות כחלק מאורח החיים הדתי היהודי.
עדות חשובה נוספת מצויה באופי העיטורים האדריכליים בארמונותיו של הורדוס ביהודה. במבנים אלו כמעט ולא נמצאו עיטורים בדמות בני אדם או בעלי חיים, אלא דגמים גיאומטריים וצמחיים בלבד, תופעה התואמת את ההלכה על איסור עשיית פסל ותמונה (יוצא מן הכלל הוא הטרקלין בהרודיון שנועד לאירוח אישיות רומית בכירה). לעומת זאת, בערים נוכריות ובאזורים בעלי אוכלוסייה הלניסטית בנה הורדוס מבני ציבור ובהם גם מקדשים פגאניים ומבני ציבור המעוטרים בסגנון אלילי מובהק. הבחנה זו בין מרחב יהודי למרחב נכרי נתפסת במחקר כביטוי למודעות ברורה להבדל הדתי והתרבותי בין האוכלוסיות השונות, ולהתאמת מפעלי הבנייה לאופיין.
יש שראו בהורדוס מלך זר ומזכירים בהקשר זה את הביטוי "יהודי למחצה". אך יש לזכור כי ביטוי זה, המנוגד לצו התורה "לא תתעב אדומי…דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", מופיע בדברי מתתיהו אנטיגונוס החשמונאי, שטען בפני הרומאים כי אין להמליך את הורדוס עקב מוצאו האדומי (קדמוניות היהודים, יד, 403–404). מונח זה אינו מושג הלכתי, אלא טענה פוליטית שנועדה לבסס את זכותו של אנטיגונוס עצמו למלוכה. אכן, מוצאו של הורדוס היה נחות ביחס לחשמונאים; אולם ניתן לטעון, כפי שכתב הרמב"ן, שדווקא השתייכות של אנטיגונוס למשפחת כהונה אינה מתאימה למלוכה, שנועדה לשבט יהודה; כך הוא כתב בפירושו לפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט י):
"שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו… וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעוון הזה… אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".
הרמב"ן מוסיף: "ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם", ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'."
מעבר לכך, קיימת עדות היסטורית מפורשת המלמדת על הקפדתו של הורדוס על זהות יהודית במשפחתו. יוסף בן מתתיהו מספר כי אחותו של הורדוס, שלומית, ביקשה להינשא לסילאיוס, נסיך נבטי. הורדוס הסכים לשידוך, אך התנה זאת במפורש בכך שסילאיוס יתגייר ויקבל עליו את ברית המילה. סילאיוס סירב לכך, והנישואין בוטלו: הורדוס לא היה מוכן להשיא את אחותו לאיש נכרי שלא קיבל עליו בפועל את היהדות (קדמוניות היהודים, ספר טז, 220–228). מעשה זה מלמד כי בעיני הורדוס עצמו, נישואין למשפחת המלוכה חייבו השתייכות יהודית מלאה, ולא זיקה חלקית או עמומה בלבד.
הורדוס פעל גם למען קהילות יהודיות בתפוצות. בעת שהותו יחד עם המשנה לקיסר מרקוס אגריפה באיוניה (באסיה הקטנה) פנו אליו נציגי הקהילות היהודיות שהיו קרבן להתעמרות מצד ראשי הערים ההלניסטיות שמנעו מהם לקיים מנהגים יהודיים וחמסו את כספי הקדשים. הורדוס פעל למענם בהיבט המשפטי והמדיני, והשפיע על המשנה לקיסר להשיב את זכיותיהם במלואן (קדמוניות היהודים טז 27 – 65). בכך מיצב הורדוס את מעמדו לא רק כמלך יהודה אלא גם כ"מלך היהודים".
הורדוס שמר על מנהגים יהודיים בתחומים נוספים: הוא נזהר מכניסה לאזורים המוגבלים בכניסה בהר הבית, והכשיר כהנים לעבודת בניין בית המקדש (קדמוניות טו , 390 , 420). בארמונותיו נמצאו כלי אבן, שאינן מקבלים טומאה, המעידים על שמירת טהרה. בחצרו נשמרו דיני הכשרות, לפחות באופן פומבי ופורמאלי. במעדני דגים שנשלחו אליו מאיטליה נכללו רק דגים כשרים (בניגוד להרכב המקובל).
בנוסף, מן הראוי להביא בחשבון מספר נקודות למחשבה:
הורדוס חי בתחושה שרק בזכותו ובזכות שלטונו נשמרת עצמאות יהודה ועוצמתה. הוא ראה את אחרוני החשמונאים שוקעים במלחמות אחים שגרמו לרומאים להשתלט על הארץ, ולהבנתו בני שושלת זו כבר לא יכלו לשלוט ביהודה ולהביא לרווחתה ועצמאותה, אלא ההפך – סיכנו אותה במלחמות אחים ובעימות חזיתי עם הרומאים שעלול להביא לחורבן. הוא ראה את יעדו בשלטון יהודי שישלוט בתיאום עם הרומאים, תוך שמירה על מידה של עצמאות מדינית, כלכלית וגם דתית. כמובן, הוא לא ניחן במידות תרומיות, ואין להצדיק מעשי אכזריות שהתרחשו במהלך שלטונו, אך יש לזכור שהוא שלט בתוך מסגרות השלטון והנורמות הרומיות, לפיהן כל מי שמסכן את השלטון או מאיים עליו – מסולק מן הדרך. (למעשה, זו הייתה התפיסה המקובלת בממלכות הקדומות, כולל בממלכת ישראל, כפי שמתואר בהרחבה בספר מלכים). לכל אלו יש להוסיף הסתה בלתי פוסקת שהופעלה עליו מצד גורמים מסיתים ומסכסכים מבני משפחתו, ובראשם אחותו, שליבו את החשדות ללא הרף. מעבר לכך, על פי מחקרים פסיכולוגיים מודרניים, ככל הנראה הורדוס סבל מהפרעה נפשית שהעצימה את תחושת הרדיפה והחשדות כלפי אלו שלדעתו סיכנו אותו, את מלכותו, את המדינה ואת העם היהודי. כתוצאה מכל אלו, התנהגותו עשויה להיראות בעינינו שונה לחלוטין מתפיסת המציאות שלו, ולא תמיד ניתן לשפוט באופן נכון את מעשיו מנקודת המבט שלנו.
אף שאין לטשטש את אכזריותו של הורדוס, הרי בחינת המקורות ההלכתיים, ההיסטוריים והארכאולוגיים מראה כי אין לראות בו מלך נכרי או זר. הורדוס היה בן למשפחת גרים אדומיים שהשתלבו בישראל, פעל כמלך היהודים בעיני שלטונות רומא, הקפיד על זהות יהודית במשפחתו, ובנה את בית המקדש באופן שזכה להערכה בדברי חכמי ישראל. השאלה איננה אם היה צדיק, אלא אם ניתן לראות בו יהודי מבחינת זהותו, ונראה כי התשובה לכך היא חיובית.
ואכן, הן התלמוד, הן המדרש והן הרמב"ם, מונים את שנות מלכות הורדוס, כהמשך לשנות שלטון בית חשמונאי, בתוך השנים בהם חזרה מלכות לישראל, שעליהן עם ישראל חוגג את חג החנוכה עד ימינו.
בית המקדש שעל חורבנו אנו מבכים ולבניינו אנו מצפים, ושהפך לסמל הגאולה הנכספת, הוא בית המקדש שבנה הורדוס, וחזית בית המקדש שבנה מופיעה על אינספור סמלים, דגלים, ציורים ותכשיטים; והיכל הזכרון והמורשת הלאומי , שגם הפך לסמל – המבנה מעל מערת המכפלה, מקום התפילה על קברי האבות והאמהות, הוא מבנה שבנה הורדוס, שבאורח פלא נשאר שלם עד היום ומהווה מרכז רוחני תרבותי ולאומי, מקום התחברות והשראה לעולם כולו.
להשלמת התמונה נביא מספר מקורות וציטוטים ממקורות הלכתיים מתקופות שונות:
א. מקורות תלמודיים ומדרשיים:
- סוכה נא ב
מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, מאי היא? – אמר אביי ואיתימא רב חסדא: זה בנין הורדוס. – במאי בניה? – אמר רבא: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני שישא כוחלא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דלקבל סידא. סבר למשעיין בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדותא דימא. (מהו אותו בניין? אמר אביי, ויש אומרים רב חסדא: זהו בניינו של הורדוס.ובמה בנה אותו? אמר רבא: באבני שיש ובשיש לבן. ויש אומרים: באבני שיש כחול ובשיש לבן. היה מוציא שורה אחת ומכניס שורה אחרת, כדי שיקלוט את הסיד (ויחזיק היטב). רצה לצפות אותו בזהב, אמרו לו החכמים: הנח לכך, שכך הוא יפה יותר, שנראה כגלי הים.) - תענית כג א
בעתם – בלילי רביעיות ובלילי שבתות. שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, …וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם.
(מקבילות: ויקרא רבה לה, ספרא בחוקותי א א, ילק"ש בחוקותי תרעא) - עבודה זרה ח – ט
מאה ושמונים שנה קודם שנחרב הבית – פשטה מלכות הרשעה על ישראל… מאה ושמונים ותו לא? והתני רבי יוסי ברבי: מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש, מלכות בית הורדוס מאה ושלש, מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית; אלמא מאתן ושית הוו, ואת אמרת: מאה ושמונים הוו! אלא עשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו… - סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל
מלכות בית חשמונאי מאה ושלש, מלכות הורודוס מאה ושלש.
ב. תקופת הראשונים:
- רש"י
- ומלכות שניה של הורדוס חמישים ושתים שנה, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה ושוב לא היה להם מלך. (סנהדרין צז ב)
- בר כוזיבא – ממלכי הורדוס היה. (סנהדרין צג ב)
- מלכות פרס בפני הבית – בזמן הבית בעודו בנוי לאחר שבנאו כורש נמשכה מלכותו שלשים וארבע שנים ובטלה ותפשוה בני יון ומלכו מאה ושמונים הרי מאתים וי"ד, ובני חשמונאי נטלו מלכות מיונים ומלכו ק"ג והורדוס אחריהם ק"ג הרי ד' מאות וכ' שנה שהיה בית שני בישובו. מכאן ואילך – ממלכות הורדוס ואילך – חרב הבית ובטלה מלכותן. (עבודה זרה ט א)
- רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג א
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
ג. פרשני תנ"ך:
- רד"ק
- כי לא נקראו מושלי בית שני "מלכים" לפי שהיו ברשות אומות העולם רובם; ובית חשמונאי והורדוס שמשלו – לא היו משבט יהודה (חגי א א)
- "כי כה אמר ה' עוד אחת מעט היא אני מרעיש" – דרך משל מרוב הכבוד והטובה שיעשה האל לישראל בזמן בית שני; יש אומרים שזה היה בימי חשמונאים ויש אומרים שעל זמן הורדוס אמר זה. (חגי ב ו)
- רבנו בחיי
בכל עברה תמצא כפרה כשיעשה האדם מצוה כנגדה. וכן דרשו רז"ל על הורדוס המלך שהרג אלפים ורבבות מישראל, ושאל לשמעון בן שטח אם אפשר שיהיה לו תקנה והשיב לו כי אפשר אם ישתדל בבנין בהמ"ק, ואמרו: הוא כבה אורו של עולם, כלומר על שהרג כמה מישראל, ילך ויעסוק באורו של עולם. והענין הזה מאיר עיני הלב, כי בוודאי יש תקנה לעברה בעשיית מצוה שכנגדה. (ויקרא כג) - אברבנאל
- וגם נזכר באמרו "אלוהים לא תקלל", וכן דרשוהו רבותינו ז"ל על הורדוס המלך בריש ב"ב (ד' ג'). (דברים יז יד).
- וירוצו שרי סוסיוס אל ההיכל ויבקשו לפותחו ולראות את קדשי הקדשים ולא יכלו כי המלך הורדוס שלף את חרבו ויעמוד הוא ובחוריו לפני שער ההיכל ויבריחו הרומיים, כי אמרו היהודים טוב לנו שנמות ואל יראו הנכרים סתרי ה'. (דברים כח מט)
- ובהיות הורדוס שלו ושקט ועשיר מאד בנה את הבית, ויסתור הבנין הראשון ויהרוס אותו ויבן את הבית מחדש, ויעש יסודותיו מאבנים גדולות מאד… וביום אשר היווסד את הבית עמד המלך הורדוס לעבוד ולשרת כל אותו היום בעצמו כשכיר אחד, וכן עשו כל השרים וכל הנכבדים אשר היו ביהודה ובירושלים. (מל"א ח' י')
- מלבי"ם
- ואז יתקיים מה שאמר ה' יתברך לאברהם אבינו (בראשית טו) מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת…לרמז שהוא רק לפי שעה כי יתרחב הגבול בכל פעם כמו שהיה בימי דוד ושלמה ובימי הורדוס, שאז התפשט מלכותם עד נהר פרת וכ"ש לעתיד לבא (במדבר לד ב- יב)
- "והרביתי עליכם אדם ובהמה"- שהשבים ירבו ויפרו שם, ועי"כ "והושבתי אתכם" כקדמותיכם שהיתה כולה מיושבת, וכן היתה בבית שני בימי החשמונאים ובימי הורדוס (יחזקאל לו יא).
ד. מקורות רבניים:
- הנצי"ב – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין
"מקרב אחיך" -היינו אם לא יזכו לנביא, אזי עכ"פ מקרב אחיך, היינו שיהיה מיוחס. "לא תוכל" – מיוחס, ואינו אלא למצוה – אם אפשר; אכן אינו לעיכובא, שהרי הורדוס לא היה ממיוחסי ישראל, מ"מ היה לו דין מלך, אבל נכרי אי אפשר לעשות בא"י למלך על ישראל (פירוש "העמק דבר", דברים יז טו) - הרב שלמה גורן:
תקופת שלטון הורדוס ודאי חרגה מן החזון האידיאלי שהיה רצוי לפי התורה, ובכל זאת היה לה תוקף חוקי לפי התורה. …קיומו של בית המקדש ורציפות שלטון ישראל בימי הבית השני שיוו גם לימיו של הורדוס המלך מעמד מוכר לפי התורה שהפך לצו עליון של ההשגחה העליונה..". ("מדינת ישראל כשלב בחזון הנביאים", תורת המועדים עמ' 599) - אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, חנוכת המקדש [טור שסט]
וכן כשנשלם בית המקדש שבנה הורדוס, עשו חנוכה בשמחה ובתהילות לה' ובקרבנות מרובים, זו ששנינו: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים", "וביום שמחת לבו"- זה בנין בית המקדש. יש ראשונים שפירשו שהכוונה ליום הכפורים שנתחנך בו המקדש בימי שלמה, והוא יום חדוה משום שמחת החינוך, וכן נהגו לעשות משתה בכל שנה ושנה ביום שנתחנך בית המקדש שבנה הורדוס.
ה. מקורות נוספים:
- נאום הורדוס לפני בניין בית המקדש (קדמוניות היהודים ספר טו יא – מהד' שליט עמ' 198)
אנשים בני עמי! סבורני שלמותר הוא לדבר בפניכם על כל הדברים שפעלתי בימי מלכותי, אף על פי שהם נעשו באופן שהכבוד שבא לי מהם מועט הוא, ו[לעומת זאת] רב הביטחון שהביאו לכם. שכן אפילו במצוקותיי הקשות ביותר לא הזנחתי את הדברים שהיו חשובים לצרכיכם. וגם במעשי הבניין שלי לא שאפתי להרחיק רוגז ממני יותר מאשר מכם כולכם. וחושב אני, שהגעתי ברצון אלהים את עם היהודים לאושר שלא היה לו קודם לכן. וכמדומני, שלמותר הוא לי להגיד לכם, הואיל ויודעים אתם את פרטי המפעלים שפעלנו בארץ, ואת הערים שהקמנו בה ובמדינות שרכשנו, שהאדרנו את עמנו בפאר מפואר ביותר. ועכשיו אגלה לכם את המפעל שהנני מקבל עלי לבצעו, והוא המפעל הקדוש והיפה מכל מה שנעשה בימינו. שכן את בית המקדש הזה בנו אבותינו לאל עליון אחרי שיבתם מבבל, והוא חסר מגדלו ששים אמה בגובה מבית המקדש שבנה שלמה. ואל ידון שום איש לכף חובה את אבותינו על הזנחת הדת, כי לא באשמתם נעשה בית המקדש קטן יותר… ומכיוון שהנני מולך כיום ברצון אלהים, ושלום רב לנו, ואוצרות כסף והכנסות גדולות, והדבר החשוב ביותר, כיוון שהרומאים המושלים בכל, אם ייתכן לומר כך, הם ידידי ורוחשים לי חיבה, אנסה לתקן מה שנפגם מאונס ומשעבוד בזמן הקודם, ולשלם לאלהים ביראה שלמה על כל מה שזכיתי בו בימי מלכותי זו. - סיכום: פרופ' אברהם שליט: (הורדוס המלך – האיש ופעלו, ירושלים תשל"ח, עמ' 342)
הורדוס עשה גדולות בשביל העם היהודי. השגיו של הורדוס לא היו פחותים מהישגיו של דוד, ואפשר שהיו נכבדים משל דוד עקב פגעי הזמן הקשים שעמדו בדרכו. בריחוק זמן של אלפיים שנה ראוי שנשקול במאזני צדק את הזכות והחובה זו כנגד זו, ועל כורחנו אין לנו אלא לומר שגרעין של טובה גדולה היה טמון במדיניותו הרומאית של הורדוס, שאילו ידעו מנהיגי האומה להשתמש בה לטובת האומה אפשר שהיו מצליחים למנוע ממנה את הפורענות האיומה שפגעה בה בשבעים שנותיו האחרונות של הבית השני. מבחינה זו עלינו להביט על הורדוס אם מבקשים אנו לחרוץ משפט צדק. אם נביט עליו בלא משוא פנים נראהו כאחד המחדשים המדיניים עזי הלב וחריפי השכל הגדולים שקמו לעם היהודי בתקופה העתיקה. הוא הניח אחריו ירושה מדינית גדולה שלא מצאה לה יורשים ראויים שהיו יודעים לשבור את החבית ולשמור את יינה. יורשיו של הורדוס נמושות היו, ומנהיגי האומה הפרושים היו יותר מידי מכונסים בעולמם משיכלו לתת דעתם על כל המועיל שהיה מקופל בירושתו של המלך הגדול. הם השכיחו במתכוון את זכרו מלב האומה, וכך נשאר הוא קרח מכאן ומכאן: את הטוב שעשה הם שכחו, ואת הזוועות שמרו לדורות, עד שלא נשאר אלא השם "הורדוס הרשע" ו"העבד האדומי", אבל ההיסטוריון של ימינו חייב לכנותו בשם הראוי לו: "הורדוס מלך ישראל".
