פרשת "ויחי"

היום הוא יום צום עשרה בטבת, יום התחלת המצור על ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון (לפני 2600 שנה). נקווה ונתפלל שתבוא בשורת הגאולה לכל עמנו, וכל הצומות יהפכו לימי שמחה ולמועדים טובים, במהרה.
הגענו לפרשת "ויחי" ואיתה נסיים את ספר בראשית.
הפרשה מספרת על חייו ומותו של יעקב. פרשה מלאה עניין ורגש, על ברכת יעקב לבניו, ברכותיו לנכדיו מנשה ואפרים, צוואתו האחרונה, ועוד.
בתחילת הפרשה יעקב קורא לבנו יוסף ומצווה אותו לקבור אותו במערת המכפלה בחברון:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ… וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת – אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר: הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ…
יוסף הבטיח ונשבע לקבור את אביו בקברי אבותיו בחברון; לכאורה, העניין סגור ומובטח.
אך יותר מאוחר הנושא עולה שוב: יעקב אוסף את כל בניו, מעניק להם ברכות ודברי מוסר, ובסוף מוסיף עוד בקשה, ואלו הן המילים האחרונות בחייו:
וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹותָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה. מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
יעקב מבקש שוב מכל הבנים לקבור אותו במערת המכפלה, ובהזדמנות הזאת מספר להם שוב על קניין המערה, ומי נקבר בה.
אם כן, כאן עולה השאלה: הרי יוסף – המשנה למלך – כבר הבטיח להעלות אותו לחברון ולקבור אותו במערת המכפלה, והסמכות בידו; מדוע צריך לחזור שוב על הבקשה הזאת בנוכחות כל הבנים? מדוע בחר יעקב לסיים את חייו בסיפור מערת המכפלה ובבקשה להיקבר בה?
נראה כי הצוואה הזאת לא נועדה רק להבטיח את ביצוע ההעברה של יעקב לקבורה במערת המכפלה; ביצוע ההוראה הזאת כבר מובטח. יש כאן כוונה נוספת:
לקראת פרידתו מבניו יעקב שאל את עצמו: מה יבטיח שבניו ימשיכו את הזהות, את המסורת, את השליחות, ולא ינטשו את הדרך והאמונה של האבות? כיצד דבריו האחרונים יבטיחו את ההמשך? הוא יכול כמובן לומר להם רעיונות כמו "האמינו בבורא עולם ולכו בדרכיו", "גמלו חסד איש לרעהו", "ואהבת את ה' אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך" וכדומה. אבל כל הרעינות האלו עלולים להתמוסס ולהיעלם בהמשך. ולכן הוא מעדיף לחבר אותם לעצמם, לזהותם, למורשתם, ולומר להם – " יש לכם אבות, מסורת, מורשת; היו גאים בה, הכירו אותה, התחברו אל האבות, המשיכו בדרכם, העבירו אותה הלאה בעתיד!". בנוסף, הוא מלווה את המסר הזה במעשה ממשי: הוא מבקש שכולם ישאו אותו יחד, יעלו יחד לחברון, ויקברו אותו במעמד כולם, הבנים והנכדים. את המסע הזה כולם יזכרו, ויזכירו אותו גם לדורות הבאים. כך הבנים יתחברו נפשית ומעשית אל האבות; כך הם ידעו שיש להם אבות, שהנחילו להם זהות, ערכים, אמונה, ושליחות היסטורית, ואת הערכים האלו הם יעבירו לבניהם ולדורות אחריהם. לכן מקדיש יעקב את דבריו האחרונים לחיבור אל האבות, והוא מעביר את המסר הזה לא רק ליוסף אלא לכלל הבנים; הוא מדגיש לבניו – אנחנו לא שייכים לכאן. יש לנו מורשת, יש לנו מולדת, אברהם התחיל לקנות אותה, ולשם אנחנו שייכים. שם הנצח, "נצח ישראל".
אם נתבונן עוד מעט, נראה שלאורך כל חייו יעקב חי את תודעת השליחות והחיבור עם אבותיו, אברהם ויצחק. כשהוא יוצא לדרכו מבית אביו מלווה אותו ברכתו של יצחק – "ואל שדי יברך אותך…ויתן לך את ברכת אברהם". בחלום הסולם נגלה אליו ה' ואומר לו "אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". בויכוח עם לבן הוא אומר "לולי אלהי אבי, אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי (בעזרתי)". כשהוא מתפלל לפני הפגישה עם עשיו הוא מתפלל "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק"…כאשר ה' מברך אותו בחזרתו לארץ הוא אומר לו "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה". כאשר הוא חוזר לחברון התורה מדגישה "ויבא יעקב אל יצחק אביו קרית ארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק". כאשר הוא יורד למצרים הוא עוצר בבאר שבע ושם כתוב "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק". כאשר הוא מברך את מנשה ואפרים הוא אומר "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק". וכאמור, בצוואתו האחרונה הוא מחבר את בניו עם האבות, ומספר להם מחדש את כל תולדות המשפחה.
האם יעקב הצליח? היום, אחרי אלפי שנים, אפשר לומר שכן. השם "ישראל" ממשיך ללכד את בניו לדורותיהם, הם ממשיכים את מורשת האבות והאימהות, שומרים על הזהות ומעבירים אותה למדור לדור, למרות כל הקשיים והאתגרים מכל הסוגים. וכאשר סוף סוף חוזרים ומקימים מדינה – קוראים לה "ישראל", שמו של יעקב.
המעגל ההיסטורי של יעקב נסגר במערת המכפלה, כאשר הרב הצבאי הראשי של צה"ל, האלוף הרב שלמה גורן, הניף את דגל ישראל על מערת המכפלה, כאומר ליעקב – הוא ישראל – "אבא, תראה, חזרנו. ואנו מביאים לך את הדגל הנושא את שמך – דגל ישראל".
נקווה שנהיה ראויים לשאת את השם הזה ונגשים את הערכים הנשגבים שהנחילו לנו האבות, גם האבות והאימהות העתיקים וגם האבות והאימהות הפרטיים שלנו שאנו זוכרים אותם באהבה.
בסוף פרשת "ויחי" נאמר – "חזק חזק ונתחזק!" אמן!
לפרשת "ויחי"
היום הוא יום צום עשרה בטבת, יום התחלת המצור על ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון (לפני 2600 שנה). נקווה ונתפלל שתבוא בשורת הגאולה לכל עמנו, וכל הצומות יהפכו לימי שמחה ולמועדים טובים, במהרה.
הגענו לפרשת "ויחי" ואיתה נסיים את ספר בראשית.
הפרשה מספרת על חייו ומותו של יעקב. פרשה מלאה עניין ורגש, על ברכת יעקב לבניו, ברכותיו לנכדיו מנשה ואפרים, צוואתו האחרונה, ועוד.
בתחילת הפרשה יעקב קורא לבנו יוסף ומצווה אותו לקבור אותו במערת המכפלה בחברון:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ… וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת – אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר: הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ…
יוסף הבטיח ונשבע לקבור את אביו בקברי אבותיו בחברון; לכאורה, העניין סגור ומובטח.
אך יותר מאוחר הנושא עולה שוב: יעקב אוסף את כל בניו, מעניק להם ברכות ודברי מוסר, ובסוף מוסיף עוד בקשה, ואלו הן המילים האחרונות בחייו:
וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹותָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה. מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
יעקב מבקש שוב מכל הבנים לקבור אותו במערת המכפלה, ובהזדמנות הזאת מספר להם שוב על קניין המערה, ומי נקבר בה.
אם כן, כאן עולה השאלה: הרי יוסף – המשנה למלך – כבר הבטיח להעלות אותו לחברון ולקבור אותו במערת המכפלה, והסמכות בידו; מדוע צריך לחזור שוב על הבקשה הזאת בנוכחות כל הבנים? מדוע בחר יעקב לסיים את חייו בסיפור מערת המכפלה ובבקשה להיקבר בה?
נראה כי הצוואה הזאת לא נועדה רק להבטיח את ביצוע ההעברה של יעקב לקבורה במערת המכפלה; ביצוע ההוראה הזאת כבר מובטח. יש כאן כוונה נוספת:
לקראת פרידתו מבניו יעקב שאל את עצמו: מה יבטיח שבניו ימשיכו את הזהות, את המסורת, את השליחות, ולא ינטשו את הדרך והאמונה של האבות? כיצד דבריו האחרונים יבטיחו את ההמשך? הוא יכול כמובן לומר להם רעיונות כמו "האמינו בבורא עולם ולכו בדרכיו", "גמלו חסד איש לרעהו", "ואהבת את ה' אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך" וכדומה. אבל כל הרעינות האלו עלולים להתמוסס ולהיעלם בהמשך. ולכן הוא מעדיף לחבר אותם לעצמם, לזהותם, למורשתם, ולומר להם – " יש לכם אבות, מסורת, מורשת; היו גאים בה, הכירו אותה, התחברו אל האבות, המשיכו בדרכם, העבירו אותה הלאה בעתיד!". בנוסף, הוא מלווה את המסר הזה במעשה ממשי: הוא מבקש שכולם ישאו אותו יחד, יעלו יחד לחברון, ויקברו אותו במעמד כולם, הבנים והנכדים. את המסע הזה כולם יזכרו, ויזכירו אותו גם לדורות הבאים. כך הבנים יתחברו נפשית ומעשית אל האבות; כך הם ידעו שיש להם אבות, שהנחילו להם זהות, ערכים, אמונה, ושליחות היסטורית, ואת הערכים האלו הם יעבירו לבניהם ולדורות אחריהם. לכן מקדיש יעקב את דבריו האחרונים לחיבור אל האבות, והוא מעביר את המסר הזה לא רק ליוסף אלא לכלל הבנים; הוא מדגיש לבניו – אנחנו לא שייכים לכאן. יש לנו מורשת, יש לנו מולדת, אברהם התחיל לקנות אותה, ולשם אנחנו שייכים. שם הנצח, "נצח ישראל".
אם נתבונן עוד מעט, נראה שלאורך כל חייו יעקב חי את תודעת השליחות והחיבור עם אבותיו, אברהם ויצחק. כשהוא יוצא לדרכו מבית אביו מלווה אותו ברכתו של יצחק – "ואל שדי יברך אותך…ויתן לך את ברכת אברהם". בחלום הסולם נגלה אליו ה' ואומר לו "אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". בויכוח עם לבן הוא אומר "לולי אלהי אבי, אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי (בעזרתי)". כשהוא מתפלל לפני הפגישה עם עשיו הוא מתפלל "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק"…כאשר ה' מברך אותו בחזרתו לארץ הוא אומר לו "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה". כאשר הוא חוזר לחברון התורה מדגישה "ויבא יעקב אל יצחק אביו קרית ארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק". כאשר הוא יורד למצרים הוא עוצר בבאר שבע ושם כתוב "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק". כאשר הוא מברך את מנשה ואפרים הוא אומר "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק". וכאמור, בצוואתו האחרונה הוא מחבר את בניו עם האבות, ומספר להם מחדש את כל תולדות המשפחה.
האם יעקב הצליח? היום, אחרי אלפי שנים, אפשר לומר שכן. השם "ישראל" ממשיך ללכד את בניו לדורותיהם, הם ממשיכים את מורשת האבות והאימהות, שומרים על הזהות ומעבירים אותה למדור לדור, למרות כל הקשיים והאתגרים מכל הסוגים. וכאשר סוף סוף חוזרים ומקימים מדינה – קוראים לה "ישראל", שמו של יעקב.
המעגל ההיסטורי של יעקב נסגר במערת המכפלה, כאשר הרב הצבאי הראשי של צה"ל, האלוף הרב שלמה גורן, הניף את דגל ישראל על מערת המכפלה, כאומר ליעקב – הוא ישראל – "אבא, תראה, חזרנו. ואנו מביאים לך את הדגל הנושא את שמך – דגל ישראל".
נקווה שנהיה ראויים לשאת את השם הזה ונגשים את הערכים הנשגבים שהנחילו לנו האבות, גם האבות והאימהות העתיקים וגם האבות והאימהות הפרטיים שלנו שאנו זוכרים אותם באהבה.
בסוף פרשת "ויחי" נאמר – "חזק חזק ונתחזק!" אמן!