חברון היא אחת הערים העתיקות בארץ, ואחת הערים הקדומות בהר המרכזי; היא מיושבת ברציפות זה כ–5000 שנה. העיר והאזור שסביבה – הר יהודה – מהווים ערש להתרחשויות חשובות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל והמרחב בו התגבשה זהותו הלאומית.
לעיר חברון מקום ייחודי ומרכזי בתולדות עם ישראל. בה החל הקשר בין העם וארץ ישראל, קשר חי ונצחי שנמשך אלפי שנים, ובה טמונים האבות והאמהות, שרשי העם היהודי.
לפני כ–3800 שנה החל מסעו של העברי הראשון, אבי האומה – אברהם אבינו, לארץ ישראל. נתיבו החל בצפון ההר, באלון מורה – שכם, המשיך דרומה לבית אל, ולאחר שהצטווה ע"י ה' "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית י"ג, י"ז) – הוא בחר את חברון, בירת האזור, כמקום התיישבותו הראשון: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן, וַיִּבֶן–שָׁם מִזְבֵּח לַה'" (בראשית י"ג, י"ז–י"ח). בחברון הקים אברהם מזבח והפיץ אמונה בה'. מכאן יצא למרדף אחר המלכים ששבו את לוט בן אחיו, ושחררו משביו. בשובו, התקיימה 'ברית בין הבתרים', בה הבטיח ה' לאברהם "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית ט"ו, י"ח). מסורת קדומה מזהה את מקום הברית עם אלוני ממרא, אתר בצפונה של חברון.
לאחר עשרות שנות מגורים ונדודים, קנה אברהם בחברון את הנחלה הראשונה בארץ ישראל: היתה זו חלקת השדה ובה מערת המכפלה, אותה קנה אברהם כאחוזת קבר לאשתו שרה. מעמד קניית השדה והמערה בכסף מלא, לעיני כל תושבי העיר, זכה בתורה להרחבה ופירוט יוצא דופן (בראשית כ"ג), המדגיש את חשיבותו לדורות עולם. מסורת קדומה, המובאת בספר ה'זוהר', מספרת כי מערת המכפלה היא 'פתח גן עדן', ובה נטמנו ראשוני המין האנושי – אדם וחוה. מקום זה, הצופן עד היום את סודותיו וסגולותיו, היה ל'חלקת גדולי האומה': בו טמונים ראשוני ומייסדי עם ישראל, האבות והאמהות – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הם הקימו את ביתם בחברון, ובה הניחו את יסודותיו של העם היהודי והעניקו לו את זהותו ואמונתו המיוחדת. כך נקבע מעמדה של העיר חברון לדורות בתודעת עם ישראל כ"עיר האבות".
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ. ג וַיָּקָם, אַבְרָהָם, מֵעַל, פְּנֵי מֵתוֹ; וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר. ד גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. ה וַיַּעֲנוּ בְנֵי-חֵת אֶת-אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ. ו שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ–בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ, קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ; אִישׁ מִמֶּנּוּ, אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. ז וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ, לִבְנֵי-חֵת. ח וַיְדַבֵּר אִתָּם, לֵאמֹר: אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם, לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי–שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. ט וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. י וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב, בְּתוֹךְ בְּנֵי-חֵת; וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת-אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ לֵאמֹר. יא לֹא-אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי–הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ. יב וַיִּשְׁתַּחוּ, אַבְרָהָם, לִפְנֵי, עַם הָאָרֶץ. יג וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ, לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ, שְׁמָעֵנִי: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי, שָׁמָּה. יד וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת-אַבְרָהָם, לֵאמֹר לוֹ. טו אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר. טז וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם, אֶל-עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת–אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר. יז וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן, אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר, לִפְנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, וְכָל-הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב. יח לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת, בְּכֹל, בָּאֵי שַׁעַר-עִירוֹ. יט וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא–הִוא חֶבְרוֹן: בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. כ וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, לְאַבְרָהָם–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר: מֵאֵת, בְּנֵי-חֵת. (בראשית כ"ג(
האבות קשרו את חייהם עם חברון; "אחוזת הקבר" הפכה לנקודת האחיזה בארץ ישראל. חברון היתה מקום נחלתם העיקרי של האבות, אף אם התרחקו ממנה לפרקי זמן ארוכים. בסיפור חזרתו של יעקב לארץ ישראל, לאחר עשרות שנות גלות, מודגש בתורה – "ויבא יעקב אל יצחק אביו, ממרא קרית הארבע היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" (בראשית ל"ה כ"ז). בסיפור שליחותו הגורלית של יוסף אל אחיו שב ומודגש – "וישלחהו מעמק חברון, ויבא שכמה" (בראשית ל"ז י"ד). הקשר עם חברון ועם מערת המכפלה הועבר מדור לדור. בצוואתו האחרונה של יעקב, אחרון האבות, אותה מסר לבניו בגלותו במצרים, הוא שב ופירט להם את תולדותיה ותיאור מקומה של מערת המכפלה, בצוותו להעלותו ממצרים, ולקברו בנחלת אבותיו: "וזאת אשר-דבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו, ברך אתם. ויצו אותם, ויאמר אלהם: אני נאסף אל-עמי; קברו אתי אל-אבתי, אל-המערה אשר בשדה עפרון החתי. במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על-פני-ממרא בארץ כנען: אשר קנה אברהם את-השדה, מאת עפרן החתי לאחזת-קבר. שמה קברו את-אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את-יצחק ואת רבקה אשתו; ושמה קברתי את-לאה. מקנה השדה והמערה אשר-בו, מאת בני-חת. ויכל יעקב לצות את-בניו, ויאסף רגליו אל-המטה; ויגוע, ויאסף אל-עמיו". (בראשית מ"ט – נ').
2. צוואת יעקב לבניו – מערת המכפלה
וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי–קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי: אֶל-הַמְּעָרָה–אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה. לב מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת. וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.
…וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו, לוֹ–כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּם. וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי–עַל-פְּנֵי מַמְרֵא. (בראשית מט – נ)
בני יעקב קיימו את צוואתו, ונשאוהו ממצרים לקבורה במערת המכפלה; גם בתיאור מעשה זה בתורה מובא סיפור קנין המערה פעם נוספת: "ויעשו בניו לו- כן, כאשר ציוום; וישאו אותו בניו ארצה כנען, ויקברו אותו במערת שדה המכפלה, אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת-קבר, מאת עפרון החתי, על-פני ממרא" (בראשית נ' י"ג – י"ד). אגדת חז"ל מספרת על עימות שפרץ במקום, בין עשיו אחי יעקב, שטען לזכות הבכורה והקבורה, לבין בני יעקב, שידעו כי הוא מכרה בנזיד עדשים; לבסוף נהרג עשיו ע"י חושים בן דן, וראשו נקבר במערה. אירוע זה מציין קו אופייני בתולדות העיר, כאשר בניו של עם ישראל נאלצים פעם אחר פעם להילחם על זכויותיהם החוקיות, על מקומם ועל מורשתם העתיקה.
