אירועי הזיכרון בחודש אב – ובהם, בין השאר, יום האבל על חורבן בית המקדש ויום הזיכרון לפרעות תרפ"ט (י"ח באב) – התרחשו בחודש שבו אין לימודים במערכת החינוך, בימי חופשה, טיולים ובילוים. עובדה זו הביאה לכך שמערכת הלימודים כמעט אינה נוגעת בהם, וחלקים גדולים בעם ישראל כמעט אינם מודעים אליהם. כמובן, צום תשעה באב מוכר יותר, בזכות חוק איסור פתיחת "בתי עינוגים", שעבר לאחר ויכוחים רבים, ומזכיר לעם ישראל את האירוע ההיסטורי המכונן את זכר החורבן ואת התקווה בת שנות אלפיים. אך אירועי פרעות תרפ"ט כמעט אינם מוכרים, פרט לעצם המונח, המקובל אצל חלקים גדולים בעם כביטוי למשהו עתיק ולא רלוונטי .(באחת מתכניות הטלויזיה עלתה שאלה – "באיזו שנה עברית היו פרעות תרפ"ט"? והנשאל ענה – "בשנת תש"ח").
אך יש לזכור שפרעות תרפ"ט היו אירוע מכונן יסודי ביותר בהיסטוריה הציונית, שהיה עלול למוטט את המפעל הציוני כולו, ובאופן פלאי הפך מנפילה מסוכנת לנקודת מפנה לצמיחה לתקומה ובניין. פרעות תרפ"ט התרחשו בחודש אוגוסט 1929 בעשרות נקודות יישוב בכל רחבי הארץ, מצפת וחיפה בצפון ועד חולדה ובאר טוביה בדרום. נרצחו בהן כמעט 150 יהודים, מתוך כ-150 אלף יהודים שחיו אז בארץ ישראל; משמעות הדבר היא שבפרעות נרצחו כאחד מאלף (אלפית) מהיהודים בארץ, בתוך כ-10 ימים. במהלך האירועים התבצעו מעשי זוועה איומים, המזכירים באופן מצמרר את אירועי תשרי תשפ"ד. הטבח המפלצתי ביותר התרחש בחברון, בה הייתה הקהילה העתיקה קרבן חסר ישע להשתוללות שטנית, ובה נטבחו כמחצית מסך כל החללים. הפרעות חשפו באחת את חולשת היישוב היהודי, את האכזריות השטנית של הפורעים הערבים ואת אזלת היד (הלא-מקרית) של השלטון הבריטי. מול נתונים אלו, הוצב סימן שאלה על עצם יכולת הקיום והמשך המפעל הציוני ויכולתו להיות אבן שואבת ליהודים שימשיכו את העלייה, הבניין וביסוס הבית הלאומי. (כדי להבין את עומק המשבר מוצע לקוראים לדמיין – חלילה – מציאות כזו, כאשר שום דבר אינו בטוח, אין כח מגן יהודי משמעותי, היישובים היהודים מוקפים באויב אכזרי וחסר מעצורים, אדישות עוינת מצד שלטון המנדט הבריטי, במשבר ביטחוני וכלכלי ויישובי, ועתיד לא ידוע).
אך באורח פלא, כפי שכתב הרואה הגדול – הרא"ה קוק זצ"ל, עומק המשבר הפך למנוף לבניין וצמיחה. כתוצאה מהפרעות התרחשו מספר שינויים יסודיים, הן במערכת השלטון הבריטי והן בארגון הפנימי של היישוב היהודי. במקום הנציב הכושל והעוין ג'ון צ'נסלור התמנה נציב אוהד – ארתור ווקופ, שהרחיב את שערי העלייה ואפשר למאות אלפי יהודים לעלות מאירופה המסוכנת לארץ ישראל. במקביל, בעקבות הפרעות חל שינוי מהותי במערך המגן העברי. ארגון ה"הגנה" הוקם מחדש כארגון ארצי, עם מערכות שהחלו לתפקד בתחומי פיקוד, גיוס, הכשרה, רכש, מודיעין וכו'. בהמשך ארגון זה היווה יסוד להקמת צה"ל. הנפילה הקשה היוותה אתגר שהוביל לתקומה והתחדשות.
כאן בחברון, פרעות תרפ"ט הם לא רק סיפור היסטורי נשכח, אלא אירוע מכונן. הקהילה היהודית העתיקה חוסלה. כשבעים יהודים נטבחו, עשרות נפצעו, ומאות השרידים גורשו ונותרו חסרי כל. דימויה ההיסטורי של חברון היה "עיר ההריגה" (כמו שכונתה קישינב על ידי ח"נ ביאליק אחרי הפוגרום ב-1903).
כשעם ישראל חזר לחברון לאחר נס הניצחון בששת הימים, היה הרובע היהודי הרוס וחרב, מכוסה בחורבות ואשפתות. כמה שרידי בתים נותרו, וכתמי דם על הרצפות הזכירו את דם החללים שנשפך בהם. שרידי בית הכנסת "אברהם אבינו" היו קבורים תחת עיי הריסות ודיר בהמות. בית העלמין העתיק, ובמרכזו קברי האחים של חללי הפרעות, היה הרוס, מנופץ ומחולל. ומעל לכל ריחף הצל המסוכן והמאיים של הזיכרון הטראומטי.
וכאן בחברון, עמד בפני השבים אתגר כפול:
מחד – לזכור ולא לשכוח. לא לשכוח את הזוועות, לא לתת לעיר האבות לשקוע בתהום הנשייה, ולא לתת לטרור לנצח!! לראשוני מתנחלי חברון היה ברור כי הניצחון על הטרור יושג בראש ובראשונה באמצעות תקומה, בנין ויצירה, והבאת חיים חדשים למקום בו נגדעו חיים באופן כה אכזרי.
ומאידך, לנתק את חברון מהדימוי של "עיר פרעות" ו"עיר ההרגה", ולהחזיר לה את כבודה ומעמדה כעיר האבות והאימהות, בירת יהודה הקדומה, עירו של דוד המלך, עיר השורשים ומורשת התנ"ך.
מפעל התקומה של חברון הוא אכן ביטוי לניצחון על הטרור, אך הוא הרבה מעבר לכך: זהו מפעל בעל יסודות איתנים ועמוקים, מימי ראשית האומה ולאורך אלפי שנים. גם לולי היו פרעות בחברון, יש לקום, להתעשת, ולהחזיר חיים לעיר הראשונה והקדומה במורשת ובדברי הימים היהודית.
שתי הגישות האלו באו לידי ביטוי במהלך דרך ההתנחלות והנצחת המורשת בחברון.
בתקופה הראשונה, כאשר לא מעט מניצולי הפרעות היו עדיין בחיים, זקני חברון ויוצאי הקהילה היו מבקרים בחברון לעיתים מזומנות, והשתתפו באופן פעיל בעצרות הזיכרון שהתקיימו מידי שנה בי"ח באב. אירועי הטבח נזכרו, הוזכרו והוצגו באופן בולט במוזיאון קהילת חברון בבית הדסה, והותירו רושם עז על המבקרים. המשימה לבנות את חברון כדי לא לתת לטרור לנצח היתה תחושה חיה ומניע רב כח. לעתים היה נדמה שבבתים ההרוסים ובחדרים הנטושים עוד מהדהדת זעקת הנטבחים והמעונים, הקוראים לנו – "אל תשכחו אותנו! החזירו לכאן חיים יהודים!!" זו היתה התגובה הטבעית והברורה של דור השבים לחברון.
אך אט אט, בהמשך הזמן, הלך הדגש והוסט למבט היסטורי רחב יותר. רובם המוחלט של ניצולי הפרעות כבר אינם בחיים, והזיכרון החד של האירועים התעמעם. במוזיאון "לגעת בנצח", בבית הדסה (בגרסה הנוכחית) נזכרות כמובן הפרעות, אך בגרסה מרוככת יותר. התמונות הקשות אינן מוצגות לקהל הרחב (הן נמצאות ברשת למי שמעוניין, והדמיון לאירועי תשפ"ד הוא ברור ומצמרר). סיפור הפרעות מסופר מפי שלשה עדי ראיה, כאשר אחד מהם מספר גם על חסיד אומות העולם ערבי שהציל את משפחתו. גאולת חברון מוצגת לא כמענה לפרעות תרפ"ט אלא כביטוי לשאיפה העמוקה של עם ישראל לשוב למולדתו, לעיר בה חיו ופעלו האבות והאימהות והניחו את יסודות האומה.
כיום, לקראת יום הזיכרון ה-97 לפרעות, ניתן לומר שלמרות שמשימה רק החלה, העם היהודי עמד במבחן. בחברון ב"ה מפכים חיים יהודים, באתרים העתיקים ובשכונות חדשות. גדל כאן דור צעיר שמבחינתו זהו המקום הטבעי בו נולד וגדל. אלפי תיירים ומבקרים מכירים את חברון כעיר מעניינת, מרתקת, עם אתרים היסטוריים ואתרי נוף, מוזיאונים ושכונות חדשות, עיר שנבנתה תוך עמידה באתגרים, מאבקים ומבחנים, עיר שבוניה – בניה הפכו את זכר הפרעות למנוף לגאולה. הדרך עוד ארוכה ורבה, אך בעזרת השם היא כבר החלה.
