הפתרון היחידי
 

בסקר מטעם "מדד השלום" של אוניברסיטת ת"א, 45% מן הנשאלים היו בעד סיפוח יהודה ושומרון לישראל ואילו 45% נגד. בהנחה שסיפוח כולל הענקת זכות בחירה לכנסת, זו תוצאה סנסציונית. אלא, שספק אם כל המשיבים אכן התכוונו לכך. בסקרים שבהם זכות הבחירה מוזכרת במפורש, אחוז המצדדים בסיפוח קטן בהרבה, בחוששם ממדינה דו-לאומית.
מאז ומעולם רודפת אותנו הדילמה הזאת: ארץ שלמה ודמוקרטיה חלקית, או דמוקרטיה שלמה וארץ מחולקת.
 

במנדט שהוענק לבריטניה ע"י חבר הלאומים (1922) הובטח "לעם היהודי" בית לאומי בא"י. לערבים ("הקהילות הלא-יהודיות") שוריינו זכויות אזרחיות ודתיות בלבד. אותה שעה היה מספר הערבים פי חמש או שש ממספר היהודים. אם כן, איך הגיעו אומות העולם להחלטה בלתי-דמוקרטית כזאת? ההסבר, הרשום במבוא לכתב המנדט, היום היו קוראים לו - העדפה מתקנת: "ניתנת בזאת 
הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם א"י וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".

להפנמת מלוא המשמעות נציין, שהיה זה כמעט 20 שנה לפני השואה. כבר אז חשו האומות בחד-פעמיות של המהלך המדיני הזה, להחזיר עם גולה למולדתו ההיסטורית לאחר היעדרות של 2000 שנים! הם הבינו, שאנומליה כזאת לא יתכן לרפא באמצעים נורמאליים, ולכן המנדט על א"י לא דמה כלל למנדטים על עיראק וסוריה. לו פיעמה בנו היום אותה הרוח, היינו מבינים ששום אמת-מידה שהתאימה למקום אחר לא תתפוס כאן, מפני שגורלו של העם היהודי ייחודי וחד-פעמי בתולדות האנושות. 
מסקנה: אל תחפשו "פתרונות" לפי עקרונות מקובלים!
 

מה תיארו לעצמם החוגגים בכ"ט בנובמבר וחותמי מגילת העצמאות, איך תיראה המדינה כשבשטח שהקצה להם האו"ם ישבו ליד 598.000 יהודים - 497.000 ערבים, כמעט שוויון? איך חשבו להסתדר עם דמוגרפיה כזאת? רמז של פתרון מצוי בתכנית החלוקה גופה: לערבים במדינה היהודית ניתנה אפשרות לבחור באזרחות המדינה הערבית, וכנ"ל ליהודים במדינה הערבית. אצלנו, כאשר 
הציעו להחיל ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון, להעניק אוטונומיה לערביי יו"ש ולהחזיר את האזרחות הירדנית לתושבי יו"ש הערבים – הזדעקו אניני הדמוקרטיה: הכיצד? לגור במקום אחד ולהצביע במקום אחר?!
 

המסקנה המתבקשת: שלטון אוטונומי לתושבים ביו"ש והאזרחות בירדן - אופציה לגיטימית.
 

למה ירדן? מפני שלא רק עפ"י המקרא נחלת ראובן, גד וחצי שבט המנשה היא חלק מארץ ישראל, גם "הבית הלאומי" של המנדט היה אמור להשתרע עד גבול עיראק. אלא, שעוד בשנת 1920 חילקו הבריטים את א"י, הפרידו את עבר הירדן (שלושה רבעים מן השטח!) והקימו בה אמירות האשמית, שלימים הפכה למלוכה. אזרחיה מורכבים מרוב מכריע המזהה את עצמו כפלסטיני ואת 
האדמה כפלסטינית (המיעוט הבדווי אינו מהווה לאום נפרד), ובכל זאת נחשבים "ירדנים", מה שמאפשר לפלסטינים להציג את עצמם כ- "עם ללא מולדת". השושלת המולכת, שמוצאה מחצי האי ערב, הכירה בזיקה של תושבי "הגדה המערבית" לגדה המזרחית , ועל כן היו הם היחידים שהעניקו 
לתושבי "הגדמ"ע" אזרחות ירדנית, אותה שללו רק ב-1988 ברוח "שחרור פלסטין".
היהודים השלימו בלית ברירה עם חלוקת הארץ, אך ספק אם ישרדו חלוקה שנייה. מסקנה: לא – ל'שתי גדות לירדן' לערבים, כן – 'שתי מדינות לשני עמים': אחת ממזרח ואחת ממערב לירדן, וגם - אוטונומיה אחת. לאוטונומיה הם יצביעו כאן, למדינה – שם. 
ריבונות מלאה לשני עמים ברבע משטח המנדט, בין הירדן לים, כמוה כריבוע העיגול. פתרון מלא יתכן רק ברחבי השטח המקורי.
 

אליקים העצני

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות בתאריך ה-9.2