הרבנית מרים לוינגר נולדה בניו יורק בשנת תרצ"ז, 1937, למשפחת מהגרים יהודים מהונגריה. היא למדה בתיכון לא יהודי לבנות, ובגיל שש עשרה הצטרפה לבני עקיבא, שם נבט בה רעיון העלייה לארץ. שנתיים וחצי לאחר מכן, כשהייתה בת שמונה עשרה וחצי, עלתה מרים לבדה לארץ, והחלה ללמוד בבית הספר לאחיות של שערי צדק. הבחירה בלימודים אלה נעשתה בגלל האפשרות לקבל מקום מגורים ולימודים חינם תמורת עבודה בבית החולים. במהלך לימודיה הכירה את בעלה, הרב משה לוינגר, שהיה תלמיד בישיבת מרכז הרב, והשניים נישאו בחתונה ירושלמית צנועה. כשנתיים לאחר מכן עברו להתגורר בקיבוץ לביא. הרב לוינגר שימש כרב הקיבוץ ומרים הייתה אחות מרחבית בגליל התחתון. כשנה לפני מלחמת ששת הימים עברה המשפחה למושב נחלים. מיד לאחר המלחמה הרב לוינגר פנה אליה בהצעה לעבור להתגורר בחברון, ומרים, לאחר מחשבה על הדברים, החליטה להיענות בחיוב. לימים הסבירה זאת בכך שתמיד קינאה בחלוצים שהיו שותפים לבניין הארץ, והנה נקרה בפניה ההזדמנות להיות גם היא כמותם. בערב פסח תשכ"ח הגיעה קבוצת המתנחלים אל מלון פארק בחברון, והכריזה על חידוש ההתיישבות במקום. הרבנית לוינגר הביאה עמה אל המלון את המקרר ומכונת הכביסה, דבר שהפך לסמל עבור המתנחלים האחרים, המעיד על רצינות כוונתה להישאר במקום. בהמשך עברו המתנחלים להתגורר בבניין הממשל הצבאי שם שימשה בין השאר כאחות אשר העניקה טיפול למתנחלים ולחיילים כאחד. שלוש שנים לאחר מכן, משהוקמה קריית ארבע עברה קבוצת המתנחלים שגדלה בינתיים, אל הקריה החדשה, יחד עם משפחות אחרות שהגיעו מרחבי הארץ. התוכנית הייתה שהקריה תגדל ותתרחב אך כעבור מספר שנים הוקפאו כל תוכניות הבניה במקום. מרים סברה כי המענה הנכון להקפאה זו הינו התיישבות בתוך חברון, פעולה אשר רצוי כי תיעשה בידי נשים וילדים בלבד, ובכך יגברו סיכויי הצלחתה. היא גייסה נשים נוספות וימים מספר לאחר ההודעה על הקפאת הבניה, יצאה קבוצה של כעשר נשים וילדיהן באישון לילה מקרית ארבע אל בניין בית הדסה הנטוש בחברון. עם שחר, משנתגלו על ידי החיילים במקום, הכריזו על כוונתם להישאר ולחדש את ההתיישבות היהודית בלב חברון. הצבא החליט לאפשר לקבוצה להישאר בבניין בתנאי מצור, לפיהם לא יוכלו להיכנס אנשים נוספים למקום, לא תותר הכנסת ציוד, ומי שיצא מן המקום לא יוכל לשוב אליו. הנשים, בהנהגתה של מרים החליטו להישאר. חודשים ארוכים הן חיו בתנאים קשים, במבנה פרוץ ללא חלונות, ללא מים זורמים, ללא חשמל וללא מסגרות לילדים. כעבור כחצי שנה הוחלט לאפשר לבני הזוג של הנשים להצטרף אליהן. שנה לאחר כניסתן לבניין אירע פיגוע בו נרצחו שישה בחורים. כמענה לפיגוע החליטה ממשלת ישראל לאשר את חידוש ההתיישבות בחברון ואת שיקומם של מבנים יהודיים בעיר. הרבנית ומשפחתה עברו להתגורר סמוך לבית כנסת אברהם אבינו, בקצה שוק הירקות של חברון, שם התגוררה עד יומה האחרון. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בתחילת שנת תש"ס, (סוף שנת 2000), נסגר קבר רחל לתפילת יהודים. הרבנית עמדה בראש קבוצת נשים אשר נאבקו לפתיחתו. במשך מספר חודשים הן שהו במאהל בצומת היציאה מירושלים לכיוון קבר רחל, ארגנו הסעות והפעילו לחץ על מקבלי ההחלטות עד אשר מאבקן נשא פרי והגישה לקבר רחל נפתחה. לאורך השנים הייתה הרבנית הרוח החיה, המעודדת ונותנת ההשראה לנשים ולאנשים שסביבה. נפטרה בי"א תשרי תשפ"א ונקברה בחלקת רבני חברון לצד בעלה הרב משה לוינגר.